באחד משפע הכנסים שנערכו לקראת סוף 2015 זרקה המפקחת על הביטוח באוצר דורית סלינג’ר פצצה שלא ניתנה לה מלוא תשומת הלב. סלינג’ר גילתה שבאוצר נבחנת האפשרות לשנות את שיטת מינוי חברי הדירקטוריון בוועדות ההשקעה בגופים מוסדיים (ביטוח גמל ופנסיה) ולהעבירה לוועדה בלתי תלויה מחשש שדירקטורים המתמנים על ידי בעלים אינם עושים את מלאכתם נאמנה.
לא נפלתי מהכיסא למשמע דברי סלינג’ר. בשלוש השנים האחרונות ממילא מועברים סמכויות מינוי חברי הדירקטוריון בחברות פיננסיות ללא גרעין שליטה (בנקים וחברות ביטוח) ל”ועדות מינויים”. זה החל בבנק לאומי שהופרט בבורסה, נמשך בבנק דיסקונט שעבר הליך דומה ולפני כמה חודשים התרחב לכלל ביטוח (שמניותיה מוחזקות באמצעות נאמן).
ועדות המינויים ממנות דירקטורים בדיוק לפי הספר, אך חסרי ניסיון מעשי: הם בעלי השכלה אקדמית רחבה (עורכי דין, רואי חשבון או פרופסורים), נטולי ניגודי עניינים, אך נעדרי ניסיון ניהולי מעשי. לפי שיטת מינוי זו, הדירקטורים מעוניינים “להגיע הביתה בשלום” בלי לקחת סיכונים מיותרים.
בניגוד לחברות ללא גרעין שליטה, שיטת המינויים בחברות ציבוריות הנשלטות על ידי בעלים פרטיים נותרה ללא שינוי. לפי חוק החברות, בעלי השליטה הם האחראים למינויים. כשיש מקרים הנגועים לכאורה בקשרי הון־שלטון, קופצים כולם בזעקות שבר.
המקרה האחרון היה מינויו של עו”ד רוני בר־און כדירקטור בקבוצת דלק של יצחק תשובה. בר־און סיים את כהונתו כשר אוצר בתחילת 2009. מאז פרישתו מהפוליטיקה הוא השתלב בדירקטוריונים של מספר חברות ציבוריות, ובהן קבוצת גזית של חיים כצמן ואיי־די־בי פיתוח של אדוארדו אלשטיין. קשה להאמין שיש מצב שבכוחו הפוליטי הנוכחי (איש קדימה לשעבר) מסוגל בר־און להשפיע על ההחלטות הפוליטיות. בר־און מנותק מהפוליטיקה ומה שמעניין אותו נכון להיום הוא קידום עסקיו הפרטיים. גם ביחס
למינוי השופטת ורדה אלשיך לדירקטוריון כלל ביטוח היו שצקצקו בלשונם וסברו ש“המינוי בעייתי”. האם אלשיך כשופטת עשתה הנחות כלשהן לאיי־די־בי פיתוח?
אני כבר לא מדבר על העליהום שנעשה למפקח על הביטוח לשעבר עודד שריג שמונה על ידי שלמה אליהו כיו”ר קבוצת מגדל. גם ההתקפה הברוטלית על חדווה בר בעקבות מעברה מבנק לאומי לתפקיד המפקחת על הבנקים נמנית עם אותו ז’אנר.
אם יש בעיה חוקית במינויים, מומלץ לפעול לפי החוק ולהעמיד לדין את העבריין. אם המדובר בלקונה ציבורית, ניתן להחמיר את הוראות הצינון או לחלופין לתקן את חוק החברות, כך שייאסר מינוי דירקטור באשר הוא לחברה ציבורית אם שימש בעברו במשרה ציבורית.
הפתרון הקיצוני ביותר המתכתב יפה עם אווירת אי האמון בדירקטוריונים השוררת כיום הוא להפקיע מהבעלים הפרטיים את הסמכויות למינוי דירקטורים ולהעבירן לוועדה ציבורית בלתי תלויה (כמקובל בחברות ללא גרעין שליטה). כך נקבל על הנייר חברי דירקטוריון מעולים עם תרומה אפסית להתוויית האסטרטגיה העסקית וההתמודדות בסוגיות היומיומיות. השאלה מי ירצה להיות בעל בית בחברה כזאת היא כבר עניין למאמר אחר.