מצב היהודים בצרפת מידרדר מיום ליום

נשיא הקונסיסטואר (הגוף הממונה על הפולחן הדתי) של מרסיי, צבי עמר, שהמליץ על הסרת הכיפה, נפל בפח של שאלת עיתונאי. הוא כלל לא פחדן, אבל הסתבך והמשיך להסביר את עמדתו, וזה גרם לוויכוח ציבורי. אבל לא הוויכוח קובע, אלא המצב בשטח. והמצב הזה נמשך כבר עשר שנים לפחות, מאז רצח אילן חלימי ז"ל, שנחטף משום שהיה יהודי ונרצח על ידי כנופיה שדרשה כופר נפש. הייתי אז מנהלת בית ספר, ואני, כמו אחרים בקהילה, הורינו לתלמידים לנקוט אמצעי זהירות מתחייבים, כמו להשתדל לחבוש כובע מצחייה במקום כיפה. זה היה טבעי. 
 

מאז, המצב מידרדר מיום ליום. אנטישמים היו תמיד, אבל שיווי המשקל באוכלוסייה הופר. יש אנטישמים חדשים, והם משתייכים בבירור לאוכלוסייה מסוימת, שאת שמה לא אומרים במפורש, משום שזה לא פוליטיקלי קורקט. אינני חייבת בזהירות זו בעיתון ישראלי, ואתם יודעים היטב למי אני מתכוונת. ההתקפה יכולה לבוא בכל רגע ובכל מקום, כמו במקרה של הנער בן ה־15 שנחשב לתלמיד שקט ומצטיין ולא היה לו שום תיק במשטרה – ותקף מורה יהודי בסכין.
 

עכשיו עלינו ללמוד לחיות ולהתגונן, כפי שעושים בישראל. יש אמצעים ראשוניים שצריך לנקוט בהם. לעומת זאת, אינני יכולה לומר שהעלייה של יהודי צרפת לישראל היא הפתרון. 600 אלף איש לא יקומו סתם כך יום אחד ויעזבו את צרפת. אלה שעולים היום הם או עשירים מאוד או דתיים מאוד. אנחנו, בהנהגה היהודית, צריכים לדאוג לכל השאר. 
 

אני מנסה להרגיע את המצב. אסור שיחשבו שהספינה מיטלטלת ושאין יותר קברניט על הסיפון. אסור לקהילה להיות מפולגת. חשוב שיראו שכולנו יחד. השתתפתי אתמול בשידור משותף לקהילה לצד צבי עמר ונציב המשטרה של המחוז, והסברנו איך צריך להתנהג בשעת משבר. אבל עם כל הרצון הטוב של השלטונות, שעושים כל שביכולתם, הרי אי אפשר להפקיד שוטר על כל יהודי. הדוגמה להתנהגות היהודים צריכה לבוא מישראל. אנחנו פותחים בהוראת כללי ביטחון וחינוך להגנה עצמית.
 

ומה צופן בחובו העתיד ליהודי צרפת? רק אלוהים יודע. הרבה תלוי בבחירות לנשיאות הרפובליקה ב־2017. לא ניתן לצפות מה יהיה הלך הרוחות בציבור ואילו שינויים הוא יעבור. מכל מקום, מה שקורה עכשיו והצפי לעתיד - כלל לא מעודד.