בשבוע שעבר התרחש אחד האירועים המהפכניים שקרו במרחב הגיאו־פוליטי שלנו בזמן האחרון. הסיפור הושתק מטעמי שמירת ביטחון הנוכחים בו, אבל לאחר שקיבלתי רשות לפרסמו, הרי הוא לפניכם: קבוצה של אנשי דת בכירים ומשפיעים מאוד באזור יו"ש, השייכים לאסלאם המתון, נעזרו בחבריהם המתנחלים, ביניהם הרבנית הדסה פרומן, כדי להתקבל בביתו של נשיא המדינה ראובן ריבלין.
הבקשה שלהם מהנשיא הייתה לא פחות ממטלטלת: הם מבקשים לחזור לשנות ה־70 וה־80, שבהן ישראל שלטה שליטה מלאה ביהודה ושומרון, זאת כדי להפסיק את שליטת הרשות הפלסטינית, שלדעתם מעלימה עין מהטרור ולעתים אף מעודדת אותו.
מדובר בקבוצת אנשי דת שמתגבשת עכשיו לקבוצה בעלת כוח ומבקשת לחתור לדו־קיום ולשלום. לאט־לאט נוספים עוד ועוד אנשים לדרכם. כיום הם מלמדים במסגדים, בבתי מדרש, באוניברסיטאות שנותנים להם להיכנס אליהן ובמסגרת קבוצות של נוער ואבות לילדים. דרך הקוראן והפסוקים הם מוכיחים את מאזיניהם וקוראים להם ללכת בדרך השלום והאי־אלימות.
בתחילת הפגישה עם הנשיא פתחו שניים מהם בשבועה שעד יומם האחרון יהיו נאמנים לשלום, והוסיפו מילות כבוד לנשיא של "המדינה המוסרית ביותר באזור" ולצה"ל, "הצבא המוסרי ביותר". הקבוצה הזאת, ששלחה נציג לפגוש גם את אלוף פיקוד המרכז רוני נומה, ביקשה עוד כמה בקשות קונקרטיות, בין השאר שחיילים גברים לא יעשו בידוק ביטחוני לנשים, שימנעו מנערים מתנחלים לקלל את הנביא מוחמד ברמקולים בסמוך ליישובים ערביים ושישראל לא תתיר עלייה להר הבית כדי להרגיע את הרוחות.
מי שמדבר עם פלסטינים יודע שאלה קולות ששומעים הרבה ברחוב הפלסטיני, ועם זאת מנהיגים מקובלים נמנעים בדרך כלל מלומר אותם בקול רם, בטח בפני ישראלים. אבל החיים של הפלסטינים קשים והתחושה היא שהם תקועים בין הרשות הפלסטינית המושחתת לבין חמאס האלים.
הרשות לא מעודדת צמיחה ועבודה ומקשה על חייהם של מי שמבקשים להתפרנס בכבוד. לעומת זאת, דווקא מי שעוסק בטרור מקבל מהם סיוע כספי. מי שביתו נהרס בידי כוחות הביטחון יזכה בבית חדש. כך הרשות בעצם סוללת את דרכו של העם הפלסטיני לאבד תקווה בנורמליזציה ולבחור באלימות.
כיוון שיש כעס על הרשות, רבים מצטרפים לחמאס למרות הקיצוניות שלהם. זו מעין הצבעת מחאה. תנועת חמאס לא מושחתת ומנהיגיה, כך טוענים ברחוב הפלסטיני, לא לוקחים כסף לכיסם. למרבה ההפתעה, הפתרון המוצע - שישראל תיקח לידיה את הריבונות - הוא החלום שלהם ולא חלום המדינה פלסטינית. האם ישראל רוצה לשמוע את הקולות האלה? נדמה לי שהמפגש עם נשיא המדינה יכול להוות נקודת מפנה באופציות המונחות על השולחן.
# # #
שלושת הילדים הקטנים שלי לא האמינו כשאמרתי להם השבוע "היום לא הולכים לבית הספר". "יש!", הם צעקו במקהלה, "הולכים לגן חיות". "יש!". "נראה אריות ונמרים". "יש!" "וגם ילדים ערבים פלסטינים". "אמא'לה!".
אז נכון שכתושבי גוש עציון אנחנו חיים בשכנות לערבים, אבל לצערי הילדים בדרך כלל שומעים עליהם רק כשיש פיגועים. אין להם הזדמנויות לדבר עם השכנים כמו שלי יש, כמי שמסתובבת בשטח. לכן שמחתי על ההתארגנות של קבוצת מתנחלים מאפרת וקבוצת פלסטינים מכפרים מהסביבה לצאת יחד לגן החיות. אחרי שהילדים יכירו אלה את אלה הם לא יגידו בפעם הבאה "אמא'לה", חשבתי לעצמי.
בדרך לשם הסתכלתי על הילדים דרך המראה, יושבים במושב האחורי מהורהרים, עד שבן ה־3 וחצי שבר את השתיקה. "אולי נראה גם פיל מעופף", הוא אמר, ואני צחקתי ואמרתי לו "אולי". אחר כך שאלתי אם הם יודעים איך אומרים פיל בערבית, "נשאל אותם", הציעה הקטנה ועד שהגענו תרגלנו מילים בערבית שיאפשרו לנהל שיחה בסיסית.
כשהגענו התברר שרוב הילדים מכירים זה את זה מחוג צילום שהשתתפו בו. קובי, תלמיד כיתה ז' מאפרת, וחברו הפלסטיני חיקו את הפינגווינים והתפוצצו מצחוק. "אני אוהב להכיר אנשים חדשים, ולא פחדתי לפגוש פלסטינים. מאוד כיף לי איתם", הוא אמר, "עכשיו אני יודע איך אומרים קרנף בערבית". "חשוב", אמרתי לו, "ומה עוד למדת?", "שכל השנאה בין ערבים ליהודים יכולה להימחק אם פשוט ניפגש ונדבר", הוא אמר, "במקום לפגוע באנשים אתה יכול לדבר איתם ולראות את הדברים מהעיניים שלהם, לא רק איך שאתה רואה את הדברים".
חזרנו הביתה שמחים ועייפים, והילדים שלי כבר לא חשבו שזה עניין לפגוש ילדים פלסטינים. רק הקטן התאכזב שלא ראינו פיל מעופף.
# # #
שני הסיפורים האלה הם רק חלק מיוזמות רבות שמתקיימות בזמן האחרון, שעל חלקן אי אפשר לספר. יוזמות שבהן דווקא מתנחלים ופלסטינים בונים גשרים. בעיני זאת תנועת השלום החשובה היום בארץ, מפני שבניגוד לתנועת שלום עכשיו, למשל, הדוגלת בעיקרון גזעני ולאומני שלפיו רק יהודים לא יכולים לחיות בכל שטחי ארץ ישראל ולאומים שונים צריכים מדינות שונות; התנועה הזאת מייצרת מגמה של חיים משותפים ודו־קיום, והיא התקווה לשלום אמיתי. אולי לא עכשיו ויש עוד הרבה שאלות שצריך לענות עליהן, אבל הכיוון חיובי והוא חותר לרווחת הפרט ולזכויותיו, אף יותר מארגוני זכויות האדם שדואגים לא פעם רק לזכויות משפחות מחבלים.
מבחינת הביטחון האישי - גם מהיבט זכויות האזרח וגם מהבחינה הכלכלית־צרכנית - לפלסטינים טוב יותר תחת ריבונות ישראלית (ולא, אין להם שום רצון לבחור לכנסת). לכן ככל שנצליח להוריד מהר יותר מסדר היום את הרעיון שבין הירדן לים יהיו שתי מדינות, נצליח לחזק את החברה הפלסטינית המתונה. חברה שיודעת שביום שתקום מדינה פלסטינית, יבוא סוף לתקוותה לחיים טובים יותר. גם אנחנו צריכים להבין: הבחירה העומדת בין שני הצדדים איננה בין עצמאות פלסטינית לאפרטהייד, אלא בין חמאסטן וטרור לשגשוג ודו־קיום.