ביקור הגנרל: דברים שרואים משם, לא רואים בלשכת ראש הממשלה

כאורח מנומס, פטראוס לא יידרש לסקנדל הפרטי, וגם לא לסקנדל ביחסי ישראל־ארה"ב; למעט מילות נימוסים על אודות ידידות משותפת. אמיצה. בטח שאמיצה, אבל די אפלטונית. כל מה שמעבר להתנחמדות לפרוטוקול יהיה הגזמה פראית על רקע יחסי נתניהו־אובמה והחרמת השגריר בוושינגטון רון דרמר. אני מניח שנתניהו עצמו לא יניח להזדמנות של פגישה עם פטראוס לחמוק ממנו עקב הצורך ללקט פירורי לגיטימיות. אפילו תמונה משותפת, אם תהיה, לא תצליח לשכנע שיחסי ישראל־ארה"ב תקינים, כאשר ירושלים ממודרת קשות מהשיח הבינלאומי ומהתהליך המתרקם להסדר במזרח התיכון. 
 

הפקק הוא נתניהו. הסיבה העיקרית היא סימונו כפרובוקטור חסר מעצורים וחסר אחריות, שפוגע הן באינטרסים של הממשל הנוכחי והן ביכולת של ישראל להיחלץ מביצת הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אני מניח שאם תהיה פגישה, השניים "ישוחחו על המצב" ועל שיתוף הפעולה המודיעיני הפורה, שהוא שם קוד למסחרה אינטרסנטית, שבה מחליפים מידע תמורת מידע ומנסים לקושש רווח מדיני ופוליטי כדי לרצות את הבוסים בירושלים ובוושינגטון. 
 

כמנהל ה־CIA פטראוס יודע משהו על מערכת היחסים בין מנהיג פוליטי לבין ארגון מודיעין. אני מניח שהוא מכיר את ההיסטוריה של סוף שנות ה־80, כאשר ברה"מ קרסה אל תוך החור השחור של המאפליה הכלכלית שלה. ה־CIA של ממשל רייגן לא הגיש לו נייר עבודה אחד שאומר כי האימפריה הסובייטית בדרך לקריסה, אף על פי שכל הציפורים הרלוונטיות להערכה הזאת צפצפו זאת מעל צמרות כל העצים ביער שמחוץ לארגוני המודיעין. לא רק ה־CIA - גם שאר הארגונים, כולל המוסד, התייחסו לברה"מ כאל ענק מאיים שיש להילחם בו 24/7 תוך הקצאת תקציבי עתק, הכוללים השקעות אדירות בפלטפורמות של טילים שיתקפו את הקומוניסטים מהחלל (פרויקט "מלחמת הכוכבים").  
 

בגדול, ואחרי שנתיים של עבודה בארץ ובחו"ל בנושא יחסי ארגוני מודיעין מול פוליטיקאים ברחבי העולם, הגענו (חברי ושותפי דוד ארבל ואנוכי) למסקנה הבעייתית שבדרך כלל שירותי מודיעין, הנמצאים בכפיפות ישירה לפוליטיקאים, מתאימים את עצמם לאג'נדה הפוליטית של מי שממנה אותם. בחלקם משום שזהו הציווי הדמוקרטי, ובחלקם, במדינות פחות דמוקרטיות, הם לא יהיו במקומות שבהם השליט רוצה לשמוע מה שנוח לו. אף מילה על ראש המוסד הנוכחי, שיהיה גם הוא מארחו של פטראוס.
 

נתניהו לא המציא את הרעיון הגאוני של ראש מוסד חסר ראש משלו. גם קודמיו, בייחוד בימי מפא"י, מונו על פי מפתח מפלגתי ו/או אידיאולוגי. כאילו קוזי פאן טוטה ("כך עושות כולן"), אבל כנראה שזה רק נדמה לי שמשרתי האינטרס הלאומי היו אמורים להיות עצמאיים יותר.  

 ברית המצורעות

כגנרל בצבא וכמנהל מודיעין שלחם בטרור, פטראוס אמור לדבר גם על המצב הנוכחי בישראל. הוא לא אמור להיות מופתע מהפאניקה הקולקטיבית סביב המפגע הבודד. אירועים דומים בארה"ב היו מייצרים היסטריית באזז לא פחותה. אם אובמה היה ניצב בפני אירועים דומים, הרפובליקנים היו מסתערים כאיש אחד על הבית הלבן בקלשונים, והתקשורת הייתה חוגגת על חוסר האונים של הנשיא.
 

העובדה שנתניהו עובר חודש עם פיגועי יום־יום ועדיין מגובה בסקרים כראש ממשלה אמורה להיראות בעיני אמריקאי טיפוסי תופעת טבע אנושית־חברתית, שמתכתבת עם הטבע האנושי והחברתי של הצפון קוריאנים. ומי כראש הממשלה יודע לחוש את מצב הרוח הלאומי אחרי חודש של פיגועים יומיומיים ולפעול בהתאם. מי כמוהו ער לעובדה שעוד חודש של פיגועים, והאצבע המאשימה של ציבור מבוהל עשויה להצביע עליו. בייחוד זו של מדינת תל אביב. 
 

וכך הפך נתניהו את אירוע הדמים הטרגי שעלול לפגוע בשרידותו האישית להצגה פוליטית. ראשית, לוקיישן־לוקיישן־לוקיישן. במופע השטנה בדיזנגוף הוא סימן להמון את האויב המוכר, ערבים, כשהוא מאותת מי לה' ולימין אלי. מבחן התוצאה היה חיסול המפגע וכביכול החזרת הביטחון.
 

להבדיל מהטרור דה לוקס במקומותינו, פטראוס פיקד על חזיתות אפגניסטן ועיראק, שספגו אין ספור פיגועי טרור ברמה של אלפי קורבנות. קרוב לוודאי שבבואו יידרש לשאלה כיצד מתמודדים עם טרור הסכינים. בהנחה שהוא צריך לבחור באילו אמצעים לבחור, אני מעריך שהוא לא ימליץ על מגיני הצוואר. 

צה"ל, על פי מקורות במרכז הליכוד, עומד לצייד את חייליו במגינים האלה, אבל אם כבר מגיני צוואר, מה בעניין השוק האזרחי? יש להם פוטנציאל בטוח להפוך לפריט אופנתי. בר רפאלי בביקיני עם מגן צוואר בצבעי הקשת זה בוננזה. זה עתה נחשפנו לניסוי באפודים מחטבים בפני סכינאים עבור אזרחים. גם מציל חיים וגם מסדר משולש חזה וקוביות בטן. הניסוי אומנם הסתיים בפציעת כתב הערוץ הראשון אבל הופקו לקחים. 
 

בחזרה לפטראוס. אני מעריך שאם ייאלץ לבחור בין מגיני צוואר לאפודים מחטבים, אפילו בהתאמת צבעים, ובין הסדר מדיני, הוא ימליץ על הסדר מדיני. כל השאר דיבורים בעלמה. אני מניח שכאשר נכנס פטראוס לג'וב כראש ה־CIA הוא שמע או עיין ביחסי הארגון, ישראל והמוסד. אילו היה משתתף בכנס ותיקי "ברית הפריפריות" שנערך בשבוע שעבר במרכז למורשת המודיעין, היה לומד את הצד הישראלי באותה ברית. 
 

בראשית ימי קום המדינה נעשו ניסיונות לקשור קשרים עם ארצות ערב מהמעגל השני. במעגל הראשון היו מצרים, סוריה, ירדן ולבנון, שקלטו את המוני הפליטים הפלסטינים, הובסו במלחמת השחרור והיו אויבות בכוח ובפועל של המדינה שזה עתה קמה. הרציונל של הוגה הברית, דוד בן־גוריון, היה שאויבו של אויבי הוא ידידי. המוסד קשר אז קשרים מסועפים עם מדינות ומיעוטים כמו איראן, טורקיה, גאנה, דרום סודן, עומאן, כורדיסטן העיראקית, אתיופיה, המרונים בלבנון ואחרים. בנוסף לאינטרס הישראלי שירת אז המוסד גם את האינטרס האמריקאי. ה־CIA מימן אז מבצעים נגד המדינות הפרו־סובייטיות, כולל מדינות אפריקאיות מושחתות ודיקטטורות לטיניות רצחניות, שהקשר שלהן לישראל היה מעורפל, אבל היו חשובות ל־CIA. 
 

בשנות הקמת המדינה אומנם היינו גרורה אמריקאית, אבל ניצלנו זאת כדי להגן על המדינה שזה עתה קמה. מאז מלחמת ששת הימים, הקשר החשאי עם מדינות זרות לא נועד להגן על ישראל המותקפת מכל עבריה, אלא לתמוך בישראל שמתעקשת להחזיק בהתנחלויות. וכך הפכה ברית הפריפריות להיות ברית המצורעות.