לא עוצם: אני תקוע בגוף שמסרב להירגע בזמן שהנפש מבקשת מנוחה

כמעט כל יום זה קורה. אני שוכב במיטה והזמן עובר, ואז אני מתחיל להיכנס לחרדה ולחשב זמנים, כמה זמן נותר לי עד שאיאלץ לקום, כמה שעות בעצם אצליח לישון הלילה. ואז אני נזכר בימים בצבא כשהסבירו שלא סתם פקודות מטכ"ל מדברות על כך שאדם זקוק לשש שעות שינה בלילה בשביל לתפקד כמו שצריך. “זה מגובה מחקרית", אמרו לנו. 
 

משם אני ממשיך להתגלגל במחשבות ונזכר בדיווח ששמעתי פעם בחדשות 2 על כך שמי שישן פחות משש שעות בלילה, סיכוייו למות מוקדם גדלים משמעותית. איך אפשר להירדם כשאתה מבין שלא רק כל הלו"ז שלך מחר התחרבן אלא כל חייך, ואתה עומד למות?
 

ואז אני מתחיל לספור כבשים ובכבש ה־500 בערך אומר לעצמי שמחר ארים טלפון לדוד יהונתן ואגיד לו שהשיטה כבר לא עובדת. הבעיה היא שאני לעולם לא מגיע לשיחה עם דוד יהונתן, כי אני מגיע מותש ליום למחרת, אחרי שהתעוררתי בבהלה ושמתי לב שאני מאחר באופן קבוע. ואז מתחילה הרדיפה הגדולה אחרי הלו"ז. ואז זה בדיוק השלב שבו אתה מרגיש שהפכת לתגובה אלרגית לבעיות השינה שלך.
 

כל כך הרבה זמן עבר עלי בשכיבה במיטה בניסיון להירדם. אם אני מצרף את כל השעות יחד, יש לי לפחות חצי שנה שלמה. וכמה דברים יכולתי לעשות בזמן הזה, כמה אפשרויות. “אני די משוכנע", אמרתי פעם לאשתי, “שאם לא הייתי מבזבז כל כך הרבה זמן בלנסות להירדם, הייתי כבר מקבל את פרס ישראל על איזה משהו מהפכני שהייתי עושה בזמן הזה".
 

התפיסה המקובלת במדע אומרת שפעם בני האדם ישנו יותר. המהפכה התעשייתית, שהביאה לנו את פנסי הרחוב ואיתם יותר שעות עבודה, היא ששינתה את דפוסי השינה של האדם. זה מה שאומרים המדענים. פעם, ממוצע השינה היה שלוש שעות יותר ממה שהוא עכשיו. 
 

כל זה היה בעבר הרחוק, לפני מאות שנים, אבל בעבר היותר קרוב שלי, לפני שבע־שמונה שנים, דווקא נהניתי להישאר ער בלילות. באיזשהו שלב אפילו האמנתי שמוטל עלי תפקיד חשוב מאוד - לדאוג שהעיר לא תירדם, ולכן אני חייב להיות ער כל הזמן. 
 

בימים ההם רחש משאיות הזבל בחמש בבוקר מחוץ לחלוני היה מבחינתי סימפוניה מרטיטה, אפשר אפילו להגיד שזה היה ההמנון הרשמי שלי. היום אני אדם שונה. אין לי כוח ללילה ולמעשה לאחרונה גיליתי את העוצמה של הבקרים.

היתרון הגדול של הבקרים הוא שאני זוכה לבלות זמן עם בני כשהוא בשיאו. זה די מדהים, בשעות הבוקר בני כאילו מופעל במצב טורבו, וזו חוויה אדירה להיות איתו בזמן הזה. יש לו קטע בתקופה האחרונה של משחק שהוא המציא בשם “ביז ביזי", והוא להוט לשחק אותו כל הזמן. העיקרון של המשחק הוא פשוט. הוא דוחף אותי ומושך אותי אחורה וככה אני צועד אחורה “כאילו" בלי לשים לב ונתקע בקירות ובריהוט בבית והוא צוחק. אם לא יימאס לו מהמשחק הזה בימים הקרובים, אני מניח שאמצא את עצמי במחלקת טיפול נמרץ. 
 

ברגעים שבהם הוא שוכח מהמשחק המטורף הזה, אני לוקח אותו אלי לחדר העבודה, בוחר שירים ביו־טיוב ואנחנו מוחאים כפיים ורוקדים. אחת לזמן מה אני שם לב לשיר שהופך להיות האהוב עליו באותה תקופה. כרגע זה “Why Does It Always Rain On Me" של להקת טראביס. הוא אוהב וידיאו ספציפי של השיר בגרסה חיה, מתוך איזו הופעה שהתרחשה בלונדון לפני שנתיים. השיא בווידיאו הזה מגיע בשלב שבו הסולן מסביר שיש ללהקה מנהג ארוך שנים: כשהם מנגנים את הפזמון כולם צריכים לקפוץ במקום, כולל אנשי האבטחה, ואז מגיע הפזמון ואני והוא קופצים.
 

מעניין שהוא בחר דווקא בשיר הזה, כי כל הבית הראשון שלו מדבר על כך ש"אני לא יכול לישון/כולם אומרים שהכל בסדר/עדיין, אני לא יכול לעצום עין/אני רואה מנהרות בקצה של כל האורות האלה". 
 

מילים כאלו ישר חודרות אלי. כל יצירה בנושא של קשיי הירדמות מיד נוגעת בי. כי לפני הכל אני לא יותר מחייל בעיצומו של מאבק בלתי נגמר לנצח את השינה והעייפות. כל היום אני עסוק בזה - בכמה שעות ישנתי ומתי אלך לישון ואם אצליח להירדם יחסית מהר (שזה אומר תוך פחות משעה) כמה שעות שינה בעצם זה ייתן לי. 
 

אני יודע שישנו הפתרון התרופתי, אבל הוא מוגבל. כל כדור שינה שתיקח בסופו של דבר הגוף יתרגל אליו, ואז יגיע השלב שבו לא משנה כמה כדורים תיקח - זה לא ייתן לך את הנוקאאוט שאתה מחפש. 
 

בשלב הקשה של התלות התרופתית שלי, הייתי לוקח קוקטייל של 12 כדורי שינה מסוגים שונים (לעתים אפילו יותר מזה), וגם אז ההירדמות לא הייתה מובטחת. שלא יהיה ספק: בקצה של התלות התרופתית נמצא המקרה של מייקל ג'קסון, שמרוב שכדורי שינה כבר לא עבדו עליו, עבר להשתמש בתרופות הרדמה לניתוחים. וכך גם מצא את מותו. 
 

קושי להירדם מוציא אותך משלוותך ומהגיונך, עד שאפילו פתרון כמו שימוש בתרופות הרדמה לניתוח נראה לך לגיטימי לגמרי. לא סתם מניעת שינה זו טכניקת חקירה מקובלת בשב"כ. ייאושו של האדם שרוצה להירדם ולא יכול הוא מסוגי הייאוש העמוקים שאדם יכול להגיע אליהם.

לפני שבועיים הגיעה אלינו מומחית שינה שעונה לכינוי העסקי “שרון ולישון". לצערי, היא לא הגיעה לטפל בי אלא בילד שעדיין מתעורר בלילות. נכון שהוא מתעורר בלילות וחוזר יחסית מהר לישון, אולם עדיין זה לא אמור לקרות בגילו, הוא לא אמור להתעורר בכלל בלילה.
 

הבעיה הספציפית היא שהרגלנו את הילד להירדם עם בקבוק - כלומר אחרי האכלה - וככה יצרנו אצלו קשר לא מבורך בין השינה לבין אוכל. הוסבר לנו שצריך שהילד ילמד להירדם באמצעות משהו אחר וכך ההרגל של ללכת לישון עם בקבוק ייעלם. אז הלכנו וקנינו ספר מיוחד לילדים בשם “תפילילה" (מאת מאיה חנוך ומיכל כהן־חי) ומאז אנחנו מקריאים לו אותו לפני השינה. טוב נו, זה לא בדיוק אנחנו, זו בעיקר אשתי שמקפידה על זה, אבל גם אני הקראתי לו את הספר הזה פעם אחת וזו הייתה חוויה מיוחדת.

"תפילילה" הולכת כך:

פשוט נרדמים וישנים נים נים נים״.
 

“טוב, הוא די נרדם", אמרתי לאשתי אחרי שחזרתי מחדרו של הילד, “סיימתי להקריא לו את 'תפילילה' ופתאום שמתי לב שהוא כבר רדום. התפילה עבדה".

“אז למה אתה בוכה?", שאלה אשתי כששמה לב ללחות מסוימת בעיני.

“זה כי אני פשוט מזדהה עם המילים".