הטור הזה מוקדש לכם בחום של כ־39 מעלות בצל, כאשר כל טיפת מים שאני שופך לגרוני מגיבה מיד ב"טסססססס", כאילו פגשה בתחתית מחבת לוהטת. רגע, מחבת זה לוהטת או לוהט? כלומר, אני בטוח שאי שם בנעורי הרחוקים, לפני שתקפוני נגיפי השפעת הקטלנית ידעתי את התשובה, אבל כרגע תא המוח היחיד שנותר לי מנתר בין אוזן לאוזן כשהוא חושב מחשבות בסיסיות כמו: "תה", "אופטלגין" או "פיפי".
אני לא הולך לתת כאן שוב את המניפסט ששטחתי רק לפני כמה חודשים, עת ניצלתי בנס מציפורניה של עוד שפעת עונתית, על אודות חרדת המוות שתוקפת את הגברים בזמן שאנו חווים תופעה רפואית קיצונית כעיטוש למשל, אבל בואו נאמר שהפעם הייתי ממש קרוב: עמדתי בפתחו של מסדרון ארוך, אור לבן בהק בקצהו, וברקעו הופיעה דמותה הרחומה של אשתי, מכונפת כמלאך ומלמלת מילות אהבה שגרמו אפילו לשיר השירים להישמע כמו פוסט־שנאה, לאמור: "נו אולי מספיק כבר עם כל האנחות, אתה נשמע כמו זקן!". הו, חלום שלי בלבן.
על רקע דמדומי חיי הקצרים לא יכולתי שלא להרהר עוד על כך שהשינוי המהותי ביותר שחוויתי לאורכם הוא היעלמות היכולת להסתלבט על חשבונו של האחר. כשנולדתי, ברגע האחרון של הסיקסטיז, היה ברור שאלוהים הוא גבר לבן מהמעמד הבינוני־גבוה. כל היצורים האחרים על פני הכדור יכלו רק לשאוף להיות יום אחד במקומו בעזרת קשרי נישואים, בוננזה כלכלית ועוד אלמנטים שמקדמים אדם במעלה הסולם החברתי. לא מזמן מצאתי ציטוט מגיליון ישן (1965), דווקא של "הארץ" הליברלי שמסביר לנשים כיצד לקבל את פניו של הגבר ששב הביתה מעמל יומו: איך להתעניין במעשיו בלי להטריד אותו בשאלות מעצבנות, איך לחייך בשעת הגשת ארוחת הערב ועוד עצות מועילות למי שחייה הועידו אותה להיות עזר כנגדו.
ארצ'י באנקר, גיבור "הכל נשאר במשפחה" המיתולוגית, היה, במובנים רבים, הגבר הלבן האחרון: הוא החזיק בדעות קדומות כלפי שחורים, נשים, יהודים, הומואים וכל מיעוט אתני, דתי, תרבותי ומגדרי. אפילו הוא עצמו היה פרודיה על גבר לבן ממוצא אירי ממעמד חברתי נמוך שהתפרנס מנהיגת מונית.
כארבעה עשורים אחרי, אני חייב להתנצל עכשיו בפני כל נהגי המוניות באשר הם: לא כולכם ארצ'י באנקר כמובן. יש גם גרוזינים.
שלא תבינו אותי לא נכון: אני שמח שהמצב השתנה. העולם השוויוני הוא אולי מבלבל ומאתגר, פחות קל (בטח לגברים) ופחות ברור, אבל למציאות החדשה יש דרכים משונות לתגמל אותנו בחזרה על שנגזלה מאיתנו הזכות הלגיטימית לטפוח קלות על אחוריה הלוהטים. קחו למשל את האבהות: לא משנה עד כמה נפלאים היו אבותינו, הרי שאנו, בהכללה, אבות טובים יותר מבני הדור הקודם - ולו רק מפני שיש מאיתנו ציפייה לקחת חלק שווה בגידולם של צאצאינו, שלא לדבר על הפגנת חום ואהבה בדרך שהייתה שמורה פעם רק לאמהות.
העניין הוא שהציפייה לשוויון (קו אופק שתמיד נפסע לעברו בלי להגיע באמת) יצרה גם שכבת נעלבים מקצועיים. לפני כשבועיים, למשל, שר אחד המתמודדים בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון" (ללא ספק השם הכי גרוע בהיסטוריה של תוכניות הטלוויזיה) על "מושיקו ההומו". שיר קליט למדי, לפרקים צונח לתהומות של מטומטמים שמדברים על להתכופף במקלחת, לפעמים נוסק לשורות חמודות שהעלו חיוך - ושמשקף בעיקר תופעה די מרנינה: קבלת ההומוסקסואלים לא רק על ידי קומץ של אליטה ליברלית־שמאלנית־אשכנזית, אלא גם על ידי "העם" - שהוא כידוע מזרחי־מסורתי־ערסי־ימני.
את הסוף אתם יודעים: "נציגי הקהילה" מחו, זכיינית ערוץ 2, קשת, התנצלה, והיה אפילו בעל טור אחד שטען שקו ישיר מתוח בין אותו שיר מטופש אך מתוק על "מושיקו" למופע האימים במה שמכונה "חתונת השנאה" - שבה דקרו שוב ושוב את תמונתו של הפעוט עלי דוואבשה. נשבע לכם שאני לא ממציא.
זאת כנראה הבעיה עם הנעלבים המקצועיים, הם פשוט לא יודעים להגזים: לפני כמה חודשים כתבתי כאן על הפרסומת החביבה לגולדסטאר, שגרמה ללא מעט נשים להפגין פמיניזם למופת בדיוק בנקודה הכי לא נכונה. מאז בכל פעם שאני מרים כוס גולדסטאר, אני אכן אומר תודה שאני גבר - שאלמלא כן, אפשר שלא היה לי חוש הומור.
בחזרה למיטת חוליי: נראה שנס רפואי נוסף עומד להתרגש עלי - ואחרי שכל הרופאים שלא נועצתי בהם היו בטוחים כבר שזהו, נגמר, הרי שיש מצב שאשרוד את הגריפה כנגד כל הסיכויים. אגב, הדבר הראשון שאעשה מיד לכשאחלים יהיה להרים טלפון למושיקו ולקבוע איתו לבירה בשם הפאב־תרבותיות: אחרי הכל, לא יזיק לי חבר הומו מזרחי.