אחת מפרשות השבוע החביבות עלי ביותר היא פרשת השבוע הזה, "בשלח", שבה מתחילים בני ישראל קריירה של עם ויש בה דרמות, נסים ומלחמות, והיא והמדרשים והפרשנויות הנלווים אליה מייצרים תובנות ומשרטטים אפיונים של עם ישראל שילווהו דורות.
בפרשת "בשלח" יוצאים בני ישראל למסעם הארוך לארץ כנען, כשחילות פרעה רודפים אחריהם; בה מסופר על קריעת ים סוף וחצייתו על ידי היהודים, בעוד המצרים טובעים בו; בה שרים משה ובני ישראל את שירת הים הנהדרת; וכבר בה מתחילות התלונות הנרגנות של העם המתגעגע למצרים, המתמצות בפסוק שהם מטיחים במשה: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר!?". בפרשה זו אף מתחיל לרדת המן מהשמיים ובסופה מתחוללת מלחמת עמלק התוקף את עם העבדים. מולטי־אקשן בתקופה קצרה, שמציאות ונסים משמשים בה בערבובייה.
התורה מספרת שאלוקים לא הוביל את העם בדרך הקצרה ממצרים לכנען, דרך ארץ פלשתים - "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" - אלא "דרך המדבר ים סוף". והרמב"ם ב"מורה נבוכים" מסביר: "שאין מטבע האדם שיתחנך בחומר ובלבנים... ואחרי כן מיד ירחץ ידיו מלכלוכם ויילחם בבת אחת בילידי הענק... שהחיים במדבר, כשהגוף פרוע ומלוכלך, מחייבים אומץ לב והיפוכם מחייב פחדנות". בקיצור, הקב"ה החליט לעשות לעבדים המשוחררים סדרת חינוך במדבר כדי לחשלם, כדי שיהיו מסוגלים לכבוש את ארץ כנען.
אלא שמבחן האומץ והמלחמה מגיע מוקדם מדי. מיד בצאתם ממצרים נלכדים בני ישראל במצב מסוכן ללא מוצא: ים סוף לפניהם, הצבא המצרי מאחוריהם. "ויראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה'". מדוע אינם נלחמים ברודפיהם המצרים? הם הרי מונים 600 אלף גברים ו"חמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים"? מפני שיש להם מנטליות של עבדים. אימת אדוניהם עדיין עליהם וקשה להפך פתאום ממדוכא ללוחם, כדברי הרמב"ם.
ואז פוקד עליהם משה להיכנס למים. רק לאחר שייכנסו הים ייבקע. הרודפים כבר מזנבים בהם, אבל הם, כיהודים טובים וכישראלים אופייניים, מתנצחים גם בצל סכנה מוחשית. אף אחד לא פראייר לקפוץ ראשון למים. כל אחד אומר, כמסופר בתלמוד: "אין אני יורד תחילה לים". עד שנחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, קופץ ראשון לים וכל שבטו אחריו וזוכה לתהילת עולם. נחשוניות זה על שמו.
ולאחר שהים נבקע והם חוצים אותו והוא נסגר על המצרים הטובעים בו, שרים משה ובני ישראל שירת הודיה לקב"ה: "אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים". ואז מתחוללת דרמה במרום. המלאכים, מספר התלמוד, מבקשים אף הם לומר שירה והקב"ה נוזף בהם ומשתיקם: "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!" לאמור: לבני ישראל שהתייסרו בעבדות במצרים וניצלו עכשיו מרודפיהם מותר לחגוג את הצלתם בשירה. אבל אתם, המלאכים, שלא התייסרתם ולא הייתם בסכנת הכחדה, מה אתם נדחפים לחגיגה?
אמירה אלוקית זו מבטאת ומנחילה לישראל גישה הומנית וליברלית מובהקת: גם אויב בן עם אחר הוא אדם, יציר כפיו של אלוקים, וכך יש להתייחס אליו. אפילו במקרים שיש הכרח להילחם בו ולהשמידו כדי להינצל - הוא נותר אדם. כמה מאיתנו קונים גישה כזו היום?