לחבק את הרוע: המאבק הבלתי רציונלי של משפחת פרומן

אבא במילואים כבר חודש. אנחנו עוברים בלילה בין כל פתחי המבצר בשביל שהם יראו שהכל נעול ובטוח. הם רגועים, אני לא. שנתי קלה, האקדח מתחת לכר. 
 

שעות אחרי הרצח של דפנה מאיר התחיל יום רגוע יותר. הייתי נסערת מאוד מהפיגוע הקטלני, אבל ידעתי בתוכי שזה לא יקרה לי. בתקוע יש מערכת הגנה משוכללת. אי אפשר לחדור ליישוב. עטפתי מחברות לבני הבכור, התכוננתי לתפור מפה לשבת, ניסיתי להירגע דרך הידיים. לאט לאט הגיעו הטלפונים, אחד ביקש מאמר גדול, השנייה כתבת מגזין, הכל על דפנה. ברקע, כמה קילומטרים דרומית לכאן, בנה ובעלה מנסים להגיד קדיש טרם ייצא מסע ההלוויה לדרך מעתניאל.
 

ואני חושבת לעצמי איך יכול להיות, סטטיסטית, שתמיד לוקחים את הטובים ביותר. הרי כל מה שאני מגלה עליה עכשיו הוא לא שקר. אלה לא הספדים המייפים את המת אחרי לכתו. אלה מכתבים שלה, מילים אמיתיות שלה, והיא כל כך זוהרת דרכן.
 

באמצע הכתיבה פיגוע כאן, בתקוע. אני רצה חמושה החוצה, פוגשת את השכן ברחוב, שולחת אותו לאבטח את הגנים (כי אין שומר בגנים, למה שיהיה?!) ודוהרת. לאן? לא יודעת. אגלה בדרך. כשאני מגיעה לאזור התעשייה אני רואה את גמ"ח בגדים "רק שנייה" הפוך. חני מספרת לי שהגיע מחבל וניסה לדבר איתן קצת. שהן מיד קלטו שמשהו לא טוב עומד לקרות וזזו אחורה. אז הוא הפסיק את ההצגה, שלף סכין ורדף אחרי שלוש הנשים. שתיים בהריון, אחת ילדה לפני ארבעה חודשים והתינוק שלה קשור עליה במנשא. ככה זה בתקוע. 
 

מיכל פרומן נפלה והוא דקר אותה בכתף ופצע את הריאה שלה. הן צרחו, הוא ברח, אחת רצה החוצה והזעיקה מישהו חמוש. הצצתי מהדלת לעבר חוות הסוסים שם שכב המחבל. הוא הרים את היד. הוא לא מת. מתברר שמי שירה בו היה אותו אחד שנאבק לפני שנה בערך במחבל שרצח את דליה למקוס הי"ד, אף היא תושבת היישוב. אולי זה נכון שלכל אחד יש ייעוד, ושהבחור הצדיק הזה כנראה בא לעולם כדי להגן על בנות תקוע. 

בערב כבר ראיתי את הדסה פרומן, חמותה של מיכל, מספרת שמיכל באה למחבל כדי לחבק אותו. עוד סיפרה הרבנית פרומן שמיכל מאמינה שהוא לא הרג אותה כי היא באה לחבק אותו. איך אפשר להרוג מישהו שבא לחבק? בראיון אחר אמרה מיכל: "המלחמה הזאת מקרבת. זה דבר מאוד אישי שמקרבים אליך סכין. הרגשתי קרובה אליו". 
 

בראיונותיה מבקשת הדסה פרומן לגרש את משפחת המחבל לעזה. משפחת פרומן (אני לא יודעת אם כולה, הם המונים) מאמינה בדו־קיום עם הערבים. הדסה אף השתתפה בכנס הייסוד של התנועה "שתי מדינות - מולדת אחת" שהודיעה לאחר ניסיון הרצח (מה פתאום ניסיון רצח?! מקסימום ניסיון להתקרב לשכן היהודי, פתח להידברות) שהם "שולחים איחולי החלמה לאשתו ומצטערים באופן עמוק בצער המשפחות הנפגעות מהאלימות הנוראית". בתרגום חופשי: הם מצטערים, באופן עמוק כמובן, גם על כאבו של הערבי שניסה לרצוח את כלתה של הדסה. 
 

יצחק לאור העלה פוסט ברוח דומה: "לכל אלה שיודעים המון על מפעל חייה של דפנה מאיר ז"ל שנרצחה בביתה בעתניאל, ומתאבלים ומדווחים על כאבם, ומהללים את שמה של המנוחה, הנה תרגיל בסדנת ספרות: מה אתם יודעים על החשוד ברצח, שמו, משפחתו, האדמה שלו, הכפר, אמו, ילדי כיתתו, המחסומים שעברו, המכות, העוצר, הפחד מפני הצבא, הפחד מפני המתנחלים?".

 

כל זה כל כך מעוות, כל כך מעייף. אסתכן בכך שתקראו לי מיושנת, אך אומר שוב: אינני רוצה להבין את מי שבא לרצוח אותי, אני רוצה להרוג אותו קודם.

גל הטרור הנוכחי יעיד יותר מכל הטיעונים המלומדים שזו לא מלחמה של מדינה נגד מדינה, ואין כאן ארגוני טרור המפעילים את סוכניהם נגד הכיבוש. אין תכנון כלל, כי לא צריך לתכנן שום דבר בשביל לקחת סכין ולדקור נשים הרות, ילדים שרוכבים על אופניים או זקנים בקניות בשוק. לא צריך תא טרור רדום בשביל לזרוק סלעים על מכוניות או בקבוק תבערה כשרוצים לשרוף יהודים למוות. צריך רק בקבוק, קצת בנזין, סמרטוט וגפרור. או שצריך סכין. 
 

אצל הערבים לא מדובר בקומץ. מדובר בעם נגד עם. עם של פראי אדם. הרצון של משפחת פרומן לגרש את משפחת המחבל לעזה הוא לא הבהוב של היגיון בתוך הכאוס, אלא מלחמה על הנשימה האחרונה של דרך השלום שלהם, העומדת כאן למבחן כואב. הם חושבים שאם הם יעיפו את המחבל ומשפחתו יישארו כאן רק הטובים. 
 

הדלאי לאמה אמר פעם: גם לטיגריס יש נשמה. זאת לא סיבה לחבק אותו.