מגה טעויות: מי האחראים למשבר מגה?

מגה פיגוע

שר האוצר משה כחלון חווה השבוע על בשרו את מה שנהוג לומר "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". בניגוד לשמועות, הזיכרון הקולקטיבי אינו קצר מועד. כשם שרבים זכרו את הבטחת הבחירות שלא קוימה לטיפול במתווה הגז, אף אחד גם לא שכח את הביקורת שהטיח ערב הבחירות בנתניהו, בהרצוג ובלפיד, על אחריותם לפיטורי אלפי עובדי מגה בסיבוב הראשון של המשבר.

הביקורת שוגרה אף על פי שכחלון מבין שהאוצר אינו יכול לסייע הרבה לרשת שיווק פרטית. נכון, האינטרס שלו הוא שמגה, בדיוק כמו גולן טלקום, לא תיעלם מהמפה, בגלל הצורך בתחרות ובשמירה על רמת מחירים סבירה, ומניעת פיטורי אלפי עובדים שייפלו על כתפי משלם המסים.

כחלון התעשת והגיב מיידית. באמצע השבוע זימן ללשכתו בתל אביב את נציגי ועד מגה למפגן תמיכה עם העובדים. ברגע האחרון נזכרו להזמין גם את אבי ניסנקורן מההסתדרות. יו"ר הוועד, אייל אלי, הביא לפגישה את ירון זליכה, גיבור הפועלים החדש והיועץ המיוחד לארגון. זליכה דיבר כל כך הרבה, על שלרגע היה נדמה שהוא יו"ר הוועד האמיתי.

התנהלות הוועד במשבר הייתה בעייתית. הם חיבקו כל כך חזק את ההנהלה ואת בעלי השליטה עד שהתבלבלו ונטו להאמין שהם הם הבעלים. אחרת, מדוע הסכימו לקבל 33% ממניות מגה, ששוות אפס, תמורת ויתור על תוספות ובונוסים של מיליונים.

עובדי מגה התקוממו נגד הבונוס ששולם לאביגדור קפלן (אגב, מכיסם הפרטי של בעלי הבית), ובאותה נשימה - על פי מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" - שכרו תמורת 21.5 אלף שקל לחודש את שירותיו של זליכה. גם השופטת לשעבר ורדה אלשייך צורפה לכוחות ההגנה.

השיטה של הפרטת זכויות העובדים והעברתם ליועצים חיצוניים היא תקדים בעייתי בלשון המעטה ביחסי העבודה. היועץ היחיד (ללא תשלום) שצריך להיות לכל ועד בישראל הוא ההסתדרות. אומנם היא גובה דמי חבר, אבל זאת פרמיית הסיכון ההופכת אותה לחברת הביטוח לענייני עבודה. גיוס יועצים למיניהם (למעט יועצי תקשורת) פוגע באותנטיות ובאמינות של המאבק והופך אותו לממוסחר. אבל בואו לא נתפוס את עובדי מגה בשעת צערם.

ומה עם הספקים? טענת ההנהלה כאילו הספקים, שחתכו את אספקת החמצן למגה, הם האשמים במשבר, מזכירה לי טענות נגד בנקאי שהחזיר ללקוח צ'ק מוגבל. כל ספק נורמלי רוצה למכור וכמה שיותר. אבל ספק אחראי גם מעוניין להבטיח שהסיכוי שיקבל את הכסף הוא טוב, אלא אם כן הוא שתה משהו.

האבסורד שבטענה זו גדול בהרבה. מגה קיבלה עבור הסחורות שמכרה את הכסף ביד ומיד. כל רשת קמעונאות (כולל תחנות דלק) היא מכונה להדפסת מזומנים. את הכסף הם משלמים לספקים בשוטף פלוס 30 ולעתים בתנאים גרועים יותר. הטענה נגד קוקה קולה על עצירת אספקת הסחורה כמוה כטענות הקוזק הנגזל.

כמובן שגם התקשורת צורפה למעגל האשמים בקריסה, אבל היא תמיד הייתה האשם המיידי בכל התחלואים באשר הם. התקשורת היא מראה המשקפת את המצב, אבל בעלי מגה טענו שהמראה משקרת.

ואולי בכל זאת ההנהלה ובעלי מגה אשמים במשהו? הבעלים ניסו בתחילת הדרך להציל את הרשת, ולצורך העניין גויסו המנכ"ל אביגדור קפלן והמנכ"ל רביב ברוקמאייר. אם הבעלים לא היו מאמינים בסיכויי ההצלחה, הם לא היו מתגמלים מראש וכל כך יפה את השניים.

באמצע 2015 הפנימו בעלי הריבוע הכחול שמגה והם כבר לא. זה השלב (אחרי סבב הפיטורים ומכירת YOU) שבו היו חייבים למכור את הרשת במו"מ מואץ ולמזער את הפגיעה הציבורית. אלא שבמגה סחבו וסחבו עד שהגיעו בשבוע שעבר חסרי נשימה לשולחן הכינוסים. בגלל ריבוי השימוש במושג "הרמת מסך", אחריותם למשבר היא בלתי מוגבלת בעליל, ויידע זאת כל איש עסקים המעוניין לאמץ את שיטת הבע"מ.

אומנם מגה כבר אינה שלהם אבל השופט דרש מבעלי השליטה להזרים עוד כסף מהבית. התקשורת שחטה אותם. המוניטין של שרגא בירן, שנחשב לאיש בעל ידי זהב בכל הנוגע להשקעות נדל"ן, נפגע בצורה אנושה. מסקנה: בישראל של 2016 מומלץ מאוד להתרחק משולחן כונס הנכסים כל עוד הדבר אפשרי. עדיף לסגור עסקות רגע לפני שהחברה קורסת, כמובן תוך מתן גילוי מלא למצב.

מבחינה זו חיים כצמן, בעל הבית של קבוצת דורי בנייה, נהג בחוכמה כאשר רגע לפני קריסתה ושליחתה לחסדי הציבור, מכר את השליטה בה בנזיד עדשים לאיש הנדל"ן עמוס לוזון.

שיטת רמי לוי

שמו של איש השיווק יוצא הדופן רמי לוי שב ועלה בימים האחרונים לכותרות, שלא בטובתו. במחשבה נוספת הוא כמעט לא ירד משם. לוי הוא סיפור השבוע משתי בחינות: ראשית הוא נאלץ להתמודד עם האשמות יוצאות דופן של אחד מבכירי הארגון לשעבר על מחדלים, על תנאי העסקה מחפירים, על טיוח תלונות על הטרדה מינית ועל האזנות סתר. בדיקת טענות מסוג זה מקומה במשטרה, ואכן לוי טוען שהתלונן.

שנית, לוי הודיע השבוע שבכוונתו להתמודד על רכישת רשת מגה (כמקשה אחת) כדי להביא את בשורת "העוף בשקל" גם ליישובים שעדיין לא שמעו עליה. שאלתי את לוי אם העסקה לא גדולה למידותיו, והוא השיב בבטחה: "מה פתאום. אגיש הצעה ואעשה את הכל כדי לזכות".

לוי הוא מסוג האנשים שהתקשורת אוהבת לאהוב. הוא החלום הרטוב של כל כתב צרכנות. הנייד זמין 24/7 כאילו מדובר במנתח לב שרק יצא משולחן הניתוחים של ראש הממשלה. אלא שהתשובות שהוא מספק אינן תמיד עומדות במבחן המציאות. האיש הדיסלקטי, על פי הגדרתו הוא, גם אובד עצות כשהוא נשלח לראיונות טלוויזיוניים לא ידידותיים בעליל. מה שעובד בעיתונים קורס בתוכניות הלילה.

לפני כשנה הבטיח לי שבכוונתו להתפטר ממועצת העיר ירושלים מחשש לניגוד אינטרסים. מדוע אתה עדיין חבר מועצה, שאלתי אותו השבוע. "אני בשלבים של עזיבה. ביקשו ממני להישאר עוד קצת כי מישהו אחר פרש ואני חייב להתחשב במצב. או־טו־טו", הוא ענה. או־טו־טו זה בדיוק מה שאמר לי לפני שנה. "הפעם זה רציני", התחייב. אנשים אוהבים את הסיפור של גיבור הפחים שצמח בשכונה ירושלמית ובנה את העסק בעשר אצבעותיו.

על כך ובזכות קרבתו הפוליטית לליכוד/כולנו, הוא זכה להכרה ממלכתית כשהדליק משואה ביום העצמאות האחרון. הוא אפילו זכה להכרת האליטה האשכנזית האקדמאית, כשמיד לאחר הדלקת המשואה נבחר על ידי חבר שופטים מאוניברסיטת ת"א לקבלת פרס רמניסיאנו היוקרתי.

אז מה עדיף על מה? חתול האשפתות רמי לוי המנסה בכל דרך לעשות כל מאמץ להילחם על לב הצרכן ועל מקומו במדף הסופר, גם על חשבון תנאי העבודה (כמו פיטורים לפני המועד לתשלום קרן ההשתלמות), או שיטת מגה.

מגה היא אותה רשת שידעה לפנק את העובדים בשיטות ימי ההסתדרות העליזים, אך ברגע האמת כשלה כשלא ידעה לקלוע לטעם הצרכנים. צרכן הממלא את סל הקניות או בעל מניות ברשת מעדיף את רמי לוי. אין לו כיס עמוק ולכן הרעב הבלתי פוסק לעסקים הם הערובה להצלחה. אילו הייתי יו"ר ההסתדרות ובעל מניית בכורה על הדאגה לעובדים, הייתי מעדיף את שיטת מגה, שהסתיימה השבוע במגה פיגוע.

אריק שור מועד?

אריק שור, מנכ"ל תנובה המודח, ירד בשבוע האחרון למחתרת. הוא מקמץ במסרונים וגם אינו מטלפן. בלשון צה"לית קוראים לזה "סגר 24". אפקט הלם ההדחה עדיין לא התפוגג.

בשישי שעבר הגיע למשרדו, ארז בזריזות את מיטלטליו והלך הביתה כאחד המפוטרים של ליהמן ברדרס. בסוף השבוע הקרוב ישנן כנראה את מילות שירו של אושיק לי "איפה טעינו, מה עשינו רע".

שור מוזמן להתנחם במכתב פרידה שהופץ השבוע בקרב 6,500 העובדים על ידי יו"ר ארגון עובדי תנובה, אחיאב שמחי, הכולל באמת מילות חמות. "אריק הנהיג את תנובה בשש השנים האחרונות בתבונה, בתקיפות ובנועם הליכות. המחלוקות בין הארגון להנהלה, והיו כאלה, נפתרו בשקיפות ובהגינות מתוך כבוד הדדי, והתוצאה היא שיתופי פעולה פוריים ושקט תעשייתי שכמוהו לא ידעה החברה עשרות שנים".

אחיאב ממשיך במכתב הארוך להפליג בשבחי שור, ולקראת סופו אינו שוכח לאחל הצלחה למנכ"ל הנכנס אייל מליס (אף על פי שרשמית הוא עדיין ממלא מקום). גם בכנס השיווק השבוע הוצג מליס כמנכ"ל תנובה. מכתב הפרידה מלמד שלשור אכן הייתה מערכת יחסים מצוינת עם העובדים - תנאי חשוב להצלחה, אך לא מספיק. התנאי החשוב באמת הוא היכולת לשמור על מערכת יחסים תקינה עם בעלי הבית ולזכור בכל רגע נתון מי הבוס. כאן כשל שור.

בסיבוב הראשון עם זהבית כהן מקרן אייפקס זה הצליח לו, אבל מתישהו זה התפספס מול הסינים. ההדחה הסינית לא הייתה גחמה רגעית, אף על פי שמבחינת העיתוי הפתיעה לחלוטין. כמו הגרסה הסינית למאכל הטבית העיראקי, התבשיל התקדם בהדרגה כשכל פעם נוסף נדבך נוסף.

תחילה היו אלה התחזיות האופטימיות מדי על רווחיות תנובה שסיפק שור ערב מכירת החברה. מאוחר יותר היו אלה ההסתייגויות מתוכניות העבודה. לקראת הסוף הגיעו השינויים הארגוניים, שכללו את איחוד תשלובת החלב ושיגורו הביתה של מנהל התשלובת מליס.

למרות הדחתו התעלה שור על משקעי העבר, התקשר למליס ואמר: "אני פתחתי עליך באש לפני כמה חודשים, אבל למרות זאת אני מאחל לך בהצלחה בתפקיד".

הסינים, באמצעות ברייטפוד, שילמו מחיר מופקע עבור תנובה. הכתובת לירידה ברווחיות הייתה מרוחה על הקיר. כשפגשתי את שר האוצר הקודם יאיר לפיד ערב החלטתו להכניס לפיקוח את מחירי החמאה והשמנת המתוקה, הוא אמר: "אני מציע לסינים לחשוב פעם נוספת אם לשלם כל כך הרבה עבור תנובה. בקרוב יגיעו אליהם בשורות עסקיות לא נעימות". אלא שברייטפוד הסינית שוכנעה יותר מהמצגות של שור מאשר מדברי האזהרה של לפיד.

2016 אמורה הייתה להיות שנתו השביעית בניהול תנובה. שש שנים בניהול תשלובת ענק כזאת הן די והותר לכל מנכ"ל, אבל שור התפתה להמשיך. בחוכמה שבדיעבד עדיף היה למכור את עצמו לסינים כיו"ר פעיל ולמנות תחתיו את מליס.

אלא ששור הקיף את עצמו בעדת יועצים כמו גיל סמסונוב או עדן ברטל בתקווה לפענח טוב יותר את נבכי הנפש הסינית. ברטל, מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר וממקורבי כחלון, פונק לפי פרסומים בתקשורת ביותר מ־30 אלף שקל לחודש עבור שירותיו. המספר הוכחש על ידי מקורבי ברטל שטענו שהסכום אינו עולה על 20 אלף שקל לחודש. כך או אחרת, מדובר בשכר לא רע למישהו שתפקידו היה לייעץ בנושאי פיתוח שווקים בינלאומיים והבנת נבכי התרבות העסקית הסינית.

אגב, באותה ישיבת הדחה נקלע לאזור מוכה הרעש ברטל עצמו. מקורביו מספרים שהוא הגיע לישיבת עבודה עם שור והכחישו בתוקף כי סיפק באותה הזדמנות ייעוץ לשור על תנאי פרישתו.

מבין שלל היועצים התעלם שור דווקא מהמטבע מתחת לפנס בשם יוסי שחר, סגן יו"ר הדירקטוריון ונציג הסינים. במקום לטפח את שחר, להתחשב בעמדותיו ובמסרים שהעביר מבעלי הבית, הוא הקיף את עצמו ביועצים כמו אבי בניהו.

הסינים כמו סינים. ישיבה ההדחה הייתה עניינית, רק ללא המשקאות החריפים שמקובל לגמוע באירועים משמחים לפי מנהגי סין. עם סיומה הם ארזו את המזוודות וטסו חזרה. הגלולה המרה לפחות הומתקה: למענק הפרישה בסך 3 מיליון שקל נוספו לשור 2 מיליון שקל.

הסינים, שלא כהרגלם, גילו חסד אחרון בכך שישיבת ההדחה נוהלה יום לאחר ששור קיבל את פרס התעשיין המצטיין. אף אחד לא ייקח משור את פועלו העסקי בתנובה בתקופה המאתגרת ביותר ששיאה היה במחאה החברתית. מחאת הקוטג' היא רק סיפור אחד. הוא ימצא ללא ספק את מקומו בתעשייה הישראלית או בכל ענף אחר. לו אני ישי דוידי מפימי, הייתי פונה אליו עוד היום בהצעה לניהול מפעלי נייר חדרה. בכל מקרה, בטוח שבעל הבית הבא של שור לא יהיה ממוצא סיני.

עידן חדש בפוליטיקה

את עידן גרינבאום אני מכיר זה כשני עשורים, כשערוץ 10 עוד היה בחיתוליו. הוא הגיש את אחת התוכניות הכלכליות ובהמשך הגיע ל"כלכליסט". דרכינו הצטלבו בערוץ 23, הוא כמגיש התוכנית "סוגרים חשבון" ואני כאחד הפרשנים. יום אחד נעלם. התברר שקינן בו חיידק ששום אנטיביוטיקה לא יכולה להמית. גרינבאום החליט לקפוץ למים הקרים של הפוליטיקה.

תופעת אנשי התקשורת החוצים את הקווים ועוברים לפוליטיקה הארצית אינה חדשה. עשו זאת לפניו ובגדול יאיר לפיד, שלי יחימוביץ', מיקי רוזנטל, ינון מגל ושרון גל. השונה הוא בכך שגרינבאום לא הלך על הפוליטיקה הארצית, אלא על פוליטיקת העמק המקומית נטולת ההילה.

גרינבאום (45), יתמודד בבחירות לראשות המועצה האזורית עמק הירדן, לשם העתיק את מגוריו לפני מספר שנים. בסך הכל יתמודדו שישה מועמדים, כולם

באופן עצמאי, ללא מפלגות וללא חברי מרכז. ״כבן העמק וכמי שחזר אליו בשנים האחרונות אני מבקש לרתום את הניסיון הרב שצברתי בעבודה מול המגזר הציבורי והעסקי כדי להעלות את עמק הירדן בחזרה על המפה", הוא אומר לי ומוסיף: ״שנים רבות אני עוסק בנושאים הכלכליים והחברתיים ונלחם את מלחמות הפריפריה מול הממשלה. מבחינתי, הגיע הרגע להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות, להשמיע את קולם של אלה הרחוקים באמת מהצלחת. זה כולל תעסוקה, רווחה, בריאות ונושאים נוספים״.

האינטרס האישי הצר שלי הוא שגרינבאום ייכשל בבחירות ויחזור לחבוט כעיתונאי במושאי ביקורתו. כחבר אני מאחל לו הצלחה בהגשמת שאיפותיו ויעדיו הפוליטיים האזוריים.

זה טוב זה פרופר

יו"ר דירקטוריון אֹסם דן פרופר חי ונושם את המערכת העסקית עשרות שנים. הוא כיהן כיו"ר התאחדות התעשיינים ועד לפני שנה כיו"ר הוועדה המינהלית בבנק ישראל. טבעי שהשיחה איתו התמקדה בפרשת השבוע, והיא משבר מגה וטענות הנהלת הרשת נגד הספקים.

בעלי מגה האשימו את הספקים באחריות למשבר. הם טוענים בעצם שהפלתם את הרשת.

"אני מופתע מכך שהם לא לוקחים אחריות למרות שהם האשמים. הכי קל זה לחפש אשמים אחרים. בחצי השנה האחרונה סיפקנו סחורה ללא הפסקה, וזה כולל את יום שישי האחרון. מבחינתם לא חשוב מה אמת, אלא מה יודפס בעיתון. מדובר בשקרים גסים. סיפקנו והמשכנו לספק למרות שהכתובת הייתה על הקיר. בעלי הבית לא רצו להכניס את היד לכיס ולהחזיר כספים שמשכו ודרדרו את מגה לרפיון כספי איום".

אז אתה מאשים את הבעלים בריקון הקופה?

"הקופה התדלדלה בשעה שהדיבידנדים רצו לכיוון בעלי הבית. מגה לא נוהלה במשך שנים רבות. ראינו בכל החודשים האחרונים שמה שבעלי השליטה מחפשים זה רק איך לגמור את הסאגה כשהם מוצאים אשמים אחרים. את ההאשמות שלהם אפשר להדוף בקלות. יש לנו צילומים שמראים שבכל יום מוצרי אֹסם היו על המדפים ויש גם חשבוניות, אבל הנייר סובל הכל".

מה היקף החשיפה שלכם למשבר?

"אנחנו חשופים לחובות מגה בכ־53 מיליון שקל. אנחנו מבוטחים ואין לנו שום בעיה. מכיוון שאנחנו מבוטחים יכולנו להמשיך לספק למגה ללא בעיה, כך שהדבר מעמיד באור מגוחך את טענות בעלי מגה. אבל אדם לא נתפס באבלו. אנחנו באֹסם מבוטחים במשך שנים על כל מה שאנחנו מוכרים. מי שניסה לעשות ביטוח בדקה ה־90, ברור שלא הצליח".

מה הפתרון שלך לרשת מגה? מה היית מציע לנאמנים: למכור בחלקים, במקשה אחת או לפרק?

"הנאמנים צריכים למקסם את הנכס כולל העובדים, כי העובדים מבחינתי זה נכס שאסור לפגוע בו. אבל אני חייב להזהיר: כשאתה מוכר כמקשה אחת, לא ברור אם אתה יוצר ביטחון לעובדים. הגוף שיקנה את כל הרשת ייאלץ לפגוע בתנאי העובדים, זה קרה בעבר וזה לא דבר שאני ממציא. אני לא נותן עצות לקונה אבל הייתי מקווה שלא יפגע בעובדים. גם כשמוכרים את הרשת בחלקים ניתן להתנות את העסקה בכך שהעובדים או חלקם הגדול יישאר. אין ערבות שמי שיקנה בחלקים ישלם פחות".

מה הסיבה העיקרית לקריסת הרשת?

"יש שתי סיבות: הראשונה מאפיינת את כל השוק, והיא שבשנים האחרונות שטחי המסחר הוגדלו בצורה מוגזמת, ובנו עוד ועוד בהינף יד אימפריאליסטי. הרשתות התחרו ביניהן מי תקים עוד סניפים, והמכירה למ"ר ירדה. יש רשתות קטנות שאצלן המכירה למ"ר היא פי שלושה מהגדולות. מבחינתי, זה מדד נכון יותר ליעילות. בשטח גדול, לא רק שהוצאות השכירות גבוהות, זה אומר גם כוח אדם והוצאות נלוות. סיבה נוספת למשבר היא שהתחרות על המחיר הגיעה לממדי התאבדות. כשאתה שומע על מבצעים בסגנון 'בעל הבית השתגע', אתה לא מבין מה קורה. היו מוצרים בודדים שנמכרו במחירי הפסד, והיו לי שיחות עם הממונה על ההגבלים. מכירה זולה ומבצעים זה בסדר, אבל כשמוכרים לאורך זמן מוצר בהפסד, הצרכן נהנה בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך זה הורג את הקמעונאים הקטנים. לפעמים גם יוצא שבגלל מוצר אחד זול הצרכן קונה גם מה שהוא לא צריך".

אז התחרות המוגזמת אשמה?

"התחרות המוגזמת והלא הגיונית. התחרות מתמקדת במתחמים מסוימים והרשתות הרגו האחת את השנייה. היום זה קורה במודיעין, פעם זה היה בבאר שבע ואחר כך אשדוד. לפי חוק המזון אסור לי להכתיב את המחיר לצרכן כשאני יוצא במבצע. אני נותן את ההנחה לרשת והיא מחליטה על המחיר. אבל אם לרשת יש מותג פרטי, לא תמיד היא תגלגל את ההנחה לצרכן. גם אם אני רוצה, אי אפשר להבטיח שההוזלה תגיע לציבור. אנחנו מחפשים עדיין דרכים להוזיל, כמו מבצעים במקומות שבהם אנחנו יכולים להבטיח שההנחה תגיע לציבור".

אתה בעצם אומר שהשיטה הנוכחית לניהול הרשתות הקמעונאיות היא כישלון אחד גדול?

"מה שאני אומר זה שניהול רשת זה מקצוע. לא רק המחיר קובע אלא גם האיכות, השירות והחשק להיכנס לחנות. הממונה על ההגבלים אסר עלינו לצערנו לסדר מדפים. זה מקצוע בפני עצמו והאיסור פוגע בסופו של דבר ברשתות".

"שואלים אותי על השיטות של רמי לוי, אבל אני לא נותן ציונים. כל אחד יודע לעשות את העבודה, והתוצאות מדברות בעד עצמן. המותג הפרטי אצל רמי לוי או בשופרסל הוא מתחרה בחלקו הגדול במוצרים הזולים של היצרנים הקטנים. האינטרס של הרשתות הוא להוריד את כמות המתחרים מהמדף באותו מוצר. זה כאמור פוגע בעיקר ביצרנים הקטנים. אנחנו חיים עם התופעה גם בארץ ובחו"ל".

אני מכור לטסטר'ס צ'ויס של נסטלה, בעלת הבית שלכם. מדוע פעם שילמתי עליו 40 שקל, היום כ־30 שקל ואצל רמי לוי כ־24 שקל?

"טסטר'ס צ'ויס הוא לא המוצר היחיד שנמכר במחירי הפסד. זה לא המחיר המומלץ שלנו אבל אסור לנו להתערב. גם היום יש רשתות שמוכרות את המוצר הזה ואחרים במחירי הפסד".

היית רוצה שרשת מגה תיעלם מהמפה?

"ברור שהיא לא תוכל לפעול במתכונת שהייתה עד היום. החנויות של מגה יצטרכו לעבור שינוי, כי היא אינה מתאימה למציאות הנוכחית. היא לא מושכת צרכנים במידה מספקת. זה יהיה בריא לכל התעשייה לסגור שטחים מיותרים. אבל אני תומך בכך שהחנויות יישארו פתוחות ושהעובדים לא ייפגעו".

פגשתי אותך בשבוע שעבר בטקס פרסי התעשייה. האם אתה עדיין מאמין בתעשייה הישראלית?

"ראשית, רצוני לנצל את ההזדמנות להיפרד ממנכ"ל ההתאחדות אמיר חייק: אני מעריך מאוד את האיש שעשה עבודת קודש בתעשייה. אני מכיר אותו מימי משרד התמ"ס. עקבתי אחריו ותמכתי בו כשעבר תקופה לא קלה של מעבר בין הנשיאים. אם הוא זקוק לסיוע או לעצה טובה אתן לו בשמחה. התעשייה מקבלת אומנם סיוע אבל אנחנו לא עניים בפתח ולא פושטי יד. המשק זקוק לתעשייה מפותחת. מדברים על יוקר המחיה ושוכחים שבהכנסה לנפש אנחנו בסדרי גודל של 36 אלף דולר. עדיין צריך להגדיל את ההכנסה באמצעות העלאת הפריון. כאן לצערי נכשלנו והפער מול מדינות ה־OECD גדל".

האם אתה מבין את דרישות הציבור מהיצרנים להפחתת מחירים?

"מחירי מוצרי אֹסם, לפי נתוני סטורנקסט, ירדו ב־2015 ב־5%, חלקם בגלל הורדה יזומה וחלקם בגלל התחרות בין הרשתות. למה אנחנו יותר יקרים מחו"ל? יש לכך מספר סיבות ואמנה רק את המע"מ, שאצלנו הוא 17% לעומת 8.3% במזון בממוצע ה־OECD. באנגליה ובארה"ב יש מע"מ אפס על מוצרי מזון. כשהורידו אצלנו את המע"מ ל־17% אנחנו הורדנו, אבל הקמעונאים לא הורידו. איפה משרד האוצר בעניין? נוח תמיד לבוא בטענות ליצרנים".

האם אתם באֹסם מרגישים את סימון המוצרים והדיבורים על החרם האירופי?

"בעבר היו בנורווגיה חרמות על מוצרים מישראל כתוצאה מפעילות ארגוני חרם. זה היה לטווח קצר ובמקומות מסוימים. כרגע לא חווים חרם, ובטח לא על אֹסם. התגובה על סימון המוצרים מפתיעה אותי. למיטב ידיעתי, כבר ב־2005 הודיע האיחוד על הטלת מכסים נוספים על מוצרים מהשטחים. ישראל מפצה את היצואנים על פערי המכס. זה סיפור לא חדש וידוע שהאיחוד משתמש בזה ככלי מדיני".