המנגנון המסכל: עד מתי יוכל הצבא להחזיק את האצבע בסכר?

אבל לאמיתו של דבר, אין באירועים אלה כדי להעיד על שינוי כיוון או על הסלמה של הטרור הפלסטיני, שקשה לתת בו סימנים מזהים מובהקים. גל הטרור נמשך כבר ארבעה חודשים, והוא לובש ופושט צורות שונות. מניינו המקובל הוא מערב ראש השנה, שבו נהרג בירושלים מיידוי אבנים אלכסנדר לבלוביץ. משתתפים בו צעירים, לעתים בני עשרה כפי שהיה השבוע, אך גם בוגרים ובעלי משפחות. מבצעיו הם גברים ונשים. חלקם היו בנים או בנות למשפחות שיקיריהן נהרגו או נפגעו מפעולות ישראל. אך היו גם אחרים, ללא רקע משפחתי כזה. 
 

קשה גם לאפיין את האירועים לפי גיאוגרפיה. כשליש מהאירועים התרחשו באזור חברון, אך כל הארץ מלאה פיגועי טרור לסוגיהם: ברחבי הגדה המערבית, במזרח ירושלים ובשטח ישראל. רוב המבצעים בתחומי הקו הירוק היו שוהים בלתי חוקיים, אך היה לפחות מקרה אחד - בתל אביב - שבו פלסטיני בשנות ה־30 לחייו, בעל משפחה שעבד ברישיון, ביצע את פעולת הטרור.
 

כלי הנשק של הגל הנוכחי הם סכינים, גרזנים, מכוניות, בקבוקי תבערה, אבנים ונשק חם. בין שירות הביטחון הכללי (השב"כ) למשטרה יש חלוקת עבודה ברורה: השב"כ מטפל באירועי טרור והמשטרה במה שמוגדר "הפרות סדר" - יידוי אבנים, הפגנות ומהומות. מבחינת הקורבנות, וגם לגבי הפלסטינים, אין הבדל. כל אחד מהאמצעים הוא נשק של טרור שמטרתו להרוג ולפצוע ישראלים, לשבש את חייהם ולעורר תהודה מקומית או בינלאומית.
 

הרמטכ"ל גדי איזנקוט נשא השבוע דברים בכינוס של המכון למחקרי ביטחון לאומי בלי כחל ושרק, בין השאר על הטרור הפלסטיני. "כשפיקדתי לפני עשור על אוגדת איו"ש", אמר, "מה שעזר היה תפיסת סיכול שנשענה על עליונות מודיעינית". כלומר, השב"כ גייס סוכנים, חדר לרשתות הטרור והפעיל אמצעי האזנה על טלפונים או על מחשבים. כך הושג מידע על תוכניות הטרור, שהעניק התרעה שאפשרה לסכל את הפיגוע. במקרים שבהם הפיגוע לא נמנע, אפשר המידע לעצור את המפגעים לאחר מעשה. זו הייתה העליונות המודיעינית שעליה דיבר איזנקוט. 

 

הדבר התאפשר כי האינתיפאדה השנייה הייתה עממית אך גם מאורגנת. היא הופעלה ביוזמת הרשות הפלסטינית, אש"ף וחמאס. לשב"כ ולמשטרה היו כתובות לתגובת נגד, מודיעינית וצבאית. כיום מדובר בעיקר בטרור של בודדים, שמחליטים לבצע פיגוע בגחמה מקרית או מזדמנת. הוא אינו מאורגן ואינו (עדיין לא) עממי. 
 

חמאס מעוניין להמשיך לשמור על השקט בגבול הרצועה. מאז מלחמת עזה השלישית (מבצע צוק איתן) לפני שנה וחצי לא ירה הארגון אף רקטה לעבר ישראל, והוא אף עושה מאמצים למנוע שיגור רקטות מארגונים ג'יהאדיסטים קטנים, וזאת תוך המשך המאמץ שלו להתכונן לסבב הבא ולהתחזק צבאית. את זה הוא עושה בעזרת סיוע כספי מאיראן, ייצור רקטות ארוכות טווח ומדויקות יותר וחפירת מנהרות. עם זאת, באמצעות הזרוע הצבאית שלו בעזה ומפקדיו בחוץ לארץ, חמאס מנסה להבעיר את הגדה המערבית, על ידי הפעלתם של בודדים ותאי טרור. פיגועי הירי בגל הנוכחי נעשו בהשראת חמאס ועל פי הוראתו. אך ההצלחה שלו מוגבלת. השב"כ, במישרין או בעקיפין, מצליח באמצעות שיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון של הרשות לסכל את מרבית ההתארגנויות האלה.
 

מצבה של הרשות הפלסטינית מורכב עוד יותר. מנהיגיה, ובראשם הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן), מתוסכלים מהיעדר התקדמות בתהליך השלום ומהתנאים המוקדמים שממשלת ישראל מציבה לחידוש המו"מ, מה שמוביל אותם למסקנה כי ישראל אינה מעוניינת בהסדר וכי כל רצונה הוא "לתחזק את הסכסוך", כפי ששר הביטחון משה יעלון מצהיר בריש גלי.
 

להנחה זו על סרבנותה של ממשלת ישראל שותף גם הממשל האמריקאי. הד ברור להערכה זו נשמע בדברי שגריר ארה"ב בישראל דן שפירו, שביקר השבוע את היעדר ההתקדמות למימוש הרעיון של שתי מדינות לשני עמים.
 

עם זאת, אבו מאזן והרשות אינם מעוניינים באינתיפאדה עממית גדולה ומקפת. בוודאי שהם אינם רוצים לחזור על שגיאותיו של יאסר ערפאת, שהורה בחשאי או עודד בקריצת עין, את כוחות הביטחון שלו להצטרף למרי ולהפעיל את כלי נשקם. בניגוד לתקופת ערפאת, הרשות ואבו מאזן אינם יוזמים את הפיגועים, אינם מכווינים אותם ומורים למנגנוני הביטחון שלהם להמשיך לשתף פעולה עם צה"ל ועם השב"כ. אך הם גם אינם מצטערים על טרור הבודדים, כל עוד הוא לא מתרחב יותר מדי. 

 

כפי שדווח כאן בשבוע שעבר, ראש השב"כ יורם כהן האשים את הרשות כי במעשיה (תשלום למשפחות הטרוריסטים) ובדבריה היא מסיתה ומעודדת את הטרור. אך בחודש האחרון ניכרת ירידה בהסתה מסוג זה, לפחות בכלי התקשורת שנמצאים בשליטת הרשות.

בנסיבות אלה, יכולותיו של השב"כ מוגבלות. מודיעין אינו יכול לדעת מה מתרחש בין שתי אוזניו של מפגע בודד. לפי איזנקוט, מאז תחילת גל הטרור הנוכחי היו 101 מקרים של סכינאות. לדבריו, "תופעת הסכינאות מדלגת על מה שהיה המרכיב האפקטיבי ביותר ללחימה בטרור. אין לך התרעה. היום הפיגוע קורה כשהמחבל שולף את הסכין ורץ לעבר המטרה", הדגיש הרמטכ"ל, "במקומות שבהם איחרנו בתגובה בשניות מעטות, בחלק מהמקרים שילמנו במחיר דמים".
 

אגב, וזו הערה חשובה, העובדה שמדובר בטרור של מפגע בודד, שאין עליו מידע מוקדם, מגבירה את הנטייה לסיים את האירוע בחיסול המפגע, ומקטינה את המוטיבציה של כוחות הביטחון ללכוד אותו בחיים כדי לחקור אותו על שותפיו, על משלחיו ועל מניעיו.
 

לפי דוח אחרון של השב"כ, בדצמבר 2015 חלה ירידה של כמעט שליש במספר אירועי הטרור לעומת נובמבר: 246 פיגועים (מהם 183 היו של השלכת בקבוקי תבערה), לעומת 326 בחודש נובמבר. בדצמבר נהרגו שלושה ישראלים לעומת עשרה בנובמבר. אך זו סטטיסטיקה מתעתעת שמזכירה את התנודתיות בבורסות העולם. כמו מניות שעולות ויורדות, כך גם הטרור יודע עליות ומורדות. אך כפי שאמר גם הרמטכ"ל, לטרור הפלסטיני במתכונתו הנוכחית אין תאריך תפוגה. הוא יימשך עוד שנים. 
 

כמפקד הצבא, המכיר בעליונות הדרג המדיני ואינו רשאי לחלוק על מדיניותו, בוודאי שלא להתעמת עמו, איזנקוט נמנע מלומר בפומבי את מה שהוא ורבים בצמרת צה"ל והשב"כ מביעים בשיחות סגורות. להערכתם, אולי היה אפשר למנוע את הטרור, או לפחות לצמצמו משמעותית, אם לפלסטינים היה שביב של תקווה לעתיד טוב יותר. הדרג הצבאי היה רוצה לראות את הדרג המדיני מבצע מהלכים שהיו מרגיעים את השטח, שהיו מלמדים על רצונה של ישראל בהסדר, ובכך מעמעמים את התסכול של ההנהגה הפלסטינית. 
 

אפשר להניח שאם אבו מאזן או שר החוץ שלו סאיב עריקאת, הממונה על (האין) שיחות עם ישראל, היו מגלים אופטימיות לגבי העתיד, התחושה הייתה מחלחלת גם כלפי מטה ואולי הייאוש של הפלסטינים היה נעשה יותר נוח.

 

בשעה שראש הממשלה בנימין נתניהו מתנהג כמו חוני המעגל, וצועד במעגלים לשום מקום (כמעט בכל נושא), לא נותר לדרג הצבאי אלא לתפקד על תקן המבוגר האחראי לשלומה של המדינה, ולעשות כל מה שאפשר כדי למנוע את ההידרדרות.
 

כך לדוגמה, בהמלצת מערכת הביטחון ממשיכים לעבוד באזורי התעשייה הישראליים בגדה ובהתנחלויות כ־120 אלף פועלים פלסטינים. איזנקוט הדגיש בדבריו כי במערכת הביטחון רואים חשיבות גדולה בהפרדה בין מבצעי הטרור לאוכלוסייה הפלסטינית. זו גישה חדשה יחסית לעומת מה שקרה בתקופת האינתיפאדה השנייה, כאשר ישראל הענישה את כל האוכלוסייה בעונשים קולקטיביים, ובין השאר מנעה את כניסתם של כל הפועלים הפלסטינים לישראל. לדבריו, יציאה של פלסטינים לעבודה מדי יום היא אינטרס ישראלי וגורם מרסן. "זו תהיה טעות מרה להטיל סגרים וכתרים - זה יפעל נגד האינטרס הישראלי", ציין איזנקוט, שטען כי יש צורך לשמר תקווה בקרב האוכלוסייה הפלסטינית, ולאפשר לה להתפרנס.
 

לפחות בעניין זה ממשלת נתניהו מקבלת את עמדת צה"ל והשב"כ. אך זו החלטה בעירבון מוגבל, ובעקבות שני הפיגועים בעתניאל ובתקוע הקפיאה מערכת הביטחון זמנית את היתרי העבודה שניתנים לפלסטינים העובדים בהתנחלויות. זו רק דגימה של שבריריותו של המצב. אפשר להניח שפיגוע טרור גדול יכול להביא לביטולה ולהשבתתם מעבודה של יותר ממאה אלף פלסטינים, שמפרנסים כחצי מיליון פיות ויותר.
 

לפני כ־40 שנה רגשה הארץ כשרפי איתן, אז יועץ ללוחמה בטרור לראש הממשלה מנחם בגין, פסק כי אנו צפויים לעוד מאה שנות טרור. כיום מעשים, ולא רק דיבורים, שמתדלקים את הטרור, לא מרגיזים את הציבור ולא מוציאים אותו מאדישותו, גם אם הוא יודע שלממשלתו יש לפחות אחריות תורמת למצב. 

עד היום נהרגו בגל הפיגועים 29 ישראלים וכ־300 נפצעו, 25 מהם באורח קשה. מניין הקורבנות הפלסטיניים הוא כ־160 הרוגים ויותר מאלף פצועים. הישראלים מקבלים את הטרור הפלסטיני במתווה הנוכחי כגזירה משמיים ולא כמעשה (לפחות חלקי) ידי אדם, והם גם יודעים ומשלימים עם הידיעה שהוא יימשך זמן רב.