השבוע האחרון ייזכר בתולדות האזור כשבוע שבו יצק העולם את היסודות למעצמה האיראנית החדשה. האיום הגרעיני על ישראל נדחה אומנם בעשור, אבל בסוף העשור הזה אנחנו עשויים לפגוש מעצמה בעלת צבא קונבנציונלי מתקדם, מצויד במיטב התוצרת הרוסית, שזרועותיה שלוחות לכל פינה שבה יש שיעים באזור. בינתיים התגבשה מולה חזית ערבית בהובלת סעודיה שתנסה לבלום את התפשטותה, במלחמה שכל הצדדים מעדיפים שתישאר קרה.
בצד הזכות, ברבע האופטימי של הכוס, ההסכם של המערב עם איראן דוחה את פרויקט הגרעין בשנים רבות, אולי אפילו עשור. צריך להודות ביושר שאת זה גם חיל האוויר הישראלי לא יודע לספק. אם נשלח מחר את חיל האוויר להשמיד את מתקני הגרעין של איראן - לא יישאר אף אחד מהם עומד על תלו. אבל יידרשו לאיראן שנתיים, פחות או יותר, כדי לבנות אותם מחדש.
זה הצד של ההזדמנויות בהסכם, שעליו הצביע הרמטכ"ל גדי איזנקוט, בניתוח המפוכח שהציג בכנס ה־INSS. דחייה של עשור תאפשר לישראל לרדד את ההשקעות האדירות שהופנו בשנים האחרונות לבניין האופציה הצבאית מול איראן, ובה בעת לשכלל ולחדד את האופציה הזאת ליום שנזדקק לה. הדחייה תיתן לישראל גם מספיק זמן להשחיז את כלי המעקב שלה על איראן, כמי שעשויה להישאר היחידה שתמשיך להשגיח שהרפובליקה האסלאמית אכן מקיימת את ההסכם.
צודק איזנקוט באבחנה שבטווח הקצר לא יהיה לאיראן אינטרס להפר את ההסכם. איראן קיבלה עסקת חלומות שהוציאה אותה מעמדת המצורעת אל החיק החם של משפחת העמים. ספק אם כשנבחר רוחאני הוא האמין שיצליח להשיג עסקה טובה כל כך, אבל הכלכלה האיראנית כבר היום נמצאת בעמדת זינוק, ואין להם סיבה לסכן את זה.
מעבר ל־100 מיליארד דולרים שהופשרו השבוע, נציגים של מאות חברות מערביות עומדים בתור להשקיע באיראן ולהתחיל לייצר שם. איראן נערכת להפקה של עוד לפחות 500 אלף חביות נפט ביום. בעוד סעודיה ומדינות המפרץ, שמפיקות נפט במחירים נמוכים יותר, יוצאות מגדרן להוריד את המחיר לחבית - התחזיות הן שהכלכלה האיראנית תצמח בשנים הקרובות בשיעור שנתי של 5%.
החיבור בין הכסף הזה לכישרון של 80 מיליון איראנים, שרבים מהם משכילים, ולשאיפות הייצוא של התעשייה הצבאית הרוסית - יאפשר לאיראן תוך כמה שנים להקים צבא לתפארת, חמוש להפליא בכל היכולות הרוסיות המתקדמות ביותר: מטוסי קרב, צוללות, ספינות, טילים ומה לא. כבר למדנו שכל נשק שמופיע במערכה הראשונה באיראן מוצא, עוד לפני המערכה השלישית, את דרכו לחיזבאללה בלבנון.
ההתפתחויות הדרמטיות בפוליטיקה הלבנונית, עם העברת תמיכתו של סמיר ג'עג'ע, מנהיג "הכוחות הלבנוניים" למועמד לנשיאות מישל עאוון, סוללות לחיזבאללה את הדרך להשתלט על השכנה מצפון.
לא המלחמה שלנו
כשאנחנו מדברים על איראן, רובנו חושבים על המדינה הענקית שממזרח לעיראק. אבל כדאי לזכור שאיראן שולטת היום בכמעט מחצית מעיראק - בכל החלק השיעי שמבגדד ודרומה; היא שולטת ברבע ממה שהייתה סוריה - הרבע שבשליטת אסד; היא שולטת בלבנון באמצעות חיזבאללה; היא נוכחת בכרבע ממה שפעם הייתה תימן באמצעות החות'ים; ואף אחד לא יופתע אם נראה את האיראנים מעוררים תסיסה גם בבחריין, השיעית ברובה, או בחלקים השיעים של מזרח סעודיה.
הבעיה של ישראל הייתה ועודנה האסימטריה בינינו לבין איראן. לנו אין גבול עם איראן - לאיראן יש יותר מגבול אחד איתנו: גם בלבנון וגם בצפון רמת הגולן. השגשוג האיראני יגיע במהרה גם לחיזבאללה ואיתו גם מיטב הנשק. גם חמאס הסוני בעזה יתקשה לעמוד בפיתוי כשלמאמצי החיזור של איראן אחריו יתלוו צ'קים שמנים.
הציר השיעי בסוריה, איראן־אסד־חיזבאללה, ימשיך כנראה לשלוט בשנים הקרובות בחלקים החשובים יותר של סוריה לשעבר: שדה התעופה של דמשק ונמלי הים התיכון בלטקיה וטרטוס.
בישראל מתנהל בשנים האחרונות ויכוח ער על העמדה שצריכה ישראל לנקוט מול המלחמה בסוריה. יש הטוענים שישראל צריכה להיות אקטיבית יותר במאמץ להפלתו של אסד, ובשבירת הציר המוביל לביירות מטהרן. העמדה השלטת גורסת שישראל צריכה להמשיך להישאר צופה כמעט אדישה ולהתערב רק כשאינטרס ישראלי ברור נמצא תחת איום. כל התערבות ישראלית במלחמה רק תסבך אותנו.
אין ספק שחיזבאללה ללא אסד יהיה ארגון אחר. אבל ניסיון העבר מלמד שכל התערבות ישראלית שנועדה לקבוע מי ישלוט במדינה שכנה - הביאה לנו רק צרות. התמיכה השקטה של ישראל במאמצי העולם הסוני לבלום את איראן תימשך, אף שלא תהיה כאן הכרעה ברורה: כל הצדדים במאבק חזקים מכדי להפסיד ואף צד לא חזק דיו כדי לנצח.
המשך הדימום של חיזבאללה במלחמה בסוריה ינציח את אי יכולתו ליזום מערכה מול ישראל. נכון, הוא צובר בינתיים ניסיון קרבי וביטחון עצמי, אבל הוא גם מבין, עשר שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, שבמלחמה הבאה מול ישראל הוא לא ייצא על הרגליים.
ישראל נכנסת לעידן של רווחה אסטרטגית כשאין עליה איומים קיומיים. קשה היום לדעת כמה שנים תימשך הרווחה הזאת, וצריך להתכונן ליום שאחריה, אבל אם בזמן הזה תקום מנהיגות בישראל - היא תוכל להוביל אותנו להשתלבות ולשותפות עם הכוחות השפויים באזור, ויחד איתם לעצב את פניו של המזרח התיכון העתידי.