השיח שנפתח שוב בשבוע שעבר, אחרי הרצח של דפנה מאיר הי"ד בעתניאל – האם צריך גדר סביב היישובים, האם הגדר מועילה והאם יש מקום לעמדה אידיאולוגית ששוללת אותה – שווה דיון רציני. ראשית, חשוב להבהיר שכאשר מדברים על "גדר", לא מתכוונים לחומה הסינית, אלא למשהו שניתן לעבור בעזרת מספרי תיל או מזמרה בשתי דקות.
שנית, צריך להזכיר שהמצבות בבתי הקברות ביהודה ושומרון יודעות לספר על לא מעט יהודים שנרצחו מידם של מחבלים שהתגברו על הגדר הזאת בלי שום בעיה. שלישית, רק לצורך הדיון, כדאי להקשיב גם לאמירותיהם של אנשי הביטחון ביו"ש שטוענים שהשב"מ (שטח ביטחוני מיוחד) המרושת במצלמות סביב היישובים מספק ביטחון טוב יותר מכל הגדרות.
התחושה שמייצר השיח הזה, אצלי לפחות, היא שהניסיון לתלות בביצוע הפיגוע את הגדר שלא הייתה הוא בן דוד של הניסיון להטיל על הנסיעה בטרמפים את האחריות לרצח שלושת הנערים. מאיפה זה בא? מהמקום שבו למי שמאמינים בפלסטינים וברצון שלהם בשלום נוח להסיט את הדיון ולעסוק בגדר ובטרמפ במקום לעסוק בשכנים שלנו, שבני עמם בחרו לשחוט אותנו.
למה אף אחד לא שואל מה היה קורה לו רק הייתה גדר בדומא? לכו תדעו, אם לפלסטינים היו גדרות, אולי היה הרבה יותר קשה לעשות להם תג מחיר או לשרוף את בית משפחת דוואבשה. אנחנו לא עוסקים בזה כי זה לא מעניין. כי כשנרצחים אנשים, אנחנו צריכים לדבר על הרוצחים ולא על האמצעים הטכניים שאולי היו מעכבים אותם.
יש הרבה סיבות לא להתקין גדר מסביב ליישובים שלא רוצים אותה. לסיבה הכי חשובה קוראים נורמליות. אנשים רוצים לחיות חיים נורמליים, גם אם מישהו ישב איתם עם דף ועיפרון ויסביר להם שאם הם יוותרו על חלק מהנורמליות הזו, יש להם סיכוי קטן יותר להיפגע. קחו דוגמה ממקום אחר. ב־2015 נהרגו בתאונות דרכים 357 אנשים. רק בשנה אחת. זה מספר מטורף. בגל הטרור שאנחנו בעיצומו נהרגו פחות מעשירית. לכולנו ברור שאם היינו חוזרים לנסוע בכרכרה וסוסים היינו יכולים לחסוך את החיים היקרים האלה שהולכים לאיבוד. יודעים מה, עזבו כרכרה. אם היינו מחליטים שהמהירות המותרת לא תעלה על 40 קמ"ש, היינו יכולים לחסוך את רוב ההרוגים.
למה אנחנו לא עושים את זה, אף על פי שכל אחד מאיתנו יודע לדקלם שהחיים קדושים יותר מכל? כי אנחנו רוצים לחיות חיים נורמליים. ולהיות על הכביש שש שעות ביום במקום שעה זה לא נורמלי, גם אם צריך לשלם על זה מחיר כבד בחיי אדם.
למה אנחנו לא עושים את זה, אף על פי שכל אחד מאיתנו יודע לדקלם שהחיים קדושים יותר מכל? כי אנחנו רוצים לחיות חיים נורמליים. ולהיות על הכביש שש שעות ביום במקום שעה זה לא נורמלי, גם אם צריך לשלם על זה מחיר כבד בחיי אדם.
ובכלל, הרי בצומת גוש עציון, על הכביש, יש סיכוי גדול יותר להידרס או להידקר או להיירות מאשר בתוך היישובים עצמם. אז למה אנשים נוסעים בכבישים האלה? למה הם לא נשארים בבית או לכל הפחות עוברים לנסוע באוטובוסים ממוגני ירי? התשובה היא אותה תשובה. נורמליות. מי שבונה את ביתו בעתניאל ומי שנוסע בכבישי גוש עציון לא יכול ולא רוצה להרגיש כל הזמן שהוא חי בתוך מקלט.
תראו מה קרה בתל אביב, לא בגוש עציון, דקה אחרי הפיגוע בדיזנגוף. אף על פי ששלושה אנשים נרצחו ואף על פי שהידיעות סיפרו על מחבל חמוש שמסתובב חופשי בעיר, רוב תושביה קמו בבוקר ויצאו לרחוב לעמל יומם. משוגעים, לא? זהו, שלא.
ומה עם כל אלה שנדקרו ברחובות ירושלים? הרי אם הם היו לובשים אפוד מגן, חצי מהם לפחות היו חיים איתנו היום. הרי האפוד הזה היה יכול להציל יותר אנשים ממה שיכלה להציל הגדר בעתניאל. אבל אנחנו לא נשאל לעולם שום אישה שמסתובבת בירושלים למה היא לא מניחה על עצמה אפוד כשהיא יוצאת לחפש חולצה חדשה ברחוב יפו. כי אנחנו מבינים שהאישה הזאת רוצה לחיות חיים נורמליים. זה כל הסיפור. מעבר לעובדה הפשוטה שערבים ויהודים מתחככים במיליון מקומות. את כל המקומות האלה – ממחלקת הבשר ב"רמי לוי" ועד למשאבה של ה־95 אוקטן ב"סונול" – נגדר?
תפקידה של מדינה הוא לעשות הכל כדי לשמור על אזרחיה ולאפשר להם חיים נורמליים ככל האפשר. תפקידנו שלנו הוא לא לספר לעצמנו סיפורים. זה האויב הערבי שרוצח בנו, הוא ולא אחר. לא הייאוש ולא הכיבוש, לא הטרמפ ולא הגדר.