תמיד אישה: מדוע לא ממש בא לי לחגוג את נשיותי

ברגעים מסוימים אני מביטה על עצמי מהצד, ותוהה כיצד הילדה הקטנה עם הקוקיות הבלונדיניות הפכה להיות העתק מדויק של הסבא שלה. הצ'ק הופקד. אני מרימה את ראשי וחוזה בסוכריות ובבלונים מפוזרים על סטנדים מחוץ לחנויות, רובן של חזיות ותחתונים בצבע ורוד. מה חוגגים? ולנטיינ'ס דיי? אני שואלת את עצמי ומבינה שיש עוד זמן לשטות הזאת, תודה לאל. ככל הנראה גם הפעם, אם העורך שלי לא יזכיר לי, אני אשכח לכתוב לכם טור על חג האהבה של הגויים ואתם אולי תגידו לי תודה. קונפטי יורד מהתקרה, רסיסים של ניירות קרועים בצבע ורוד ואדום. אני מתעלמת, בטח איזו רשת עם כרטיסי מועדון עושה שוב מבצע. "לא מעניין אותי", אני אומרת לעצמי, ונזכרת שגם אם זה היה מעניין, אין לי ולו כרטיס מועדון אחד. לא רוצה שיידעו מה אני קונה, לא מאמינה להם. העתק של סבא שלי, אמרתי לכם.  
 

לפתע הדינג דונג האימתני של פעמון הכריזה בקניון מקפיץ לי את הלב. אמא'לה, למה כה חזק. עוד לא שתיתי קפה הבוקר. אני מביטה לכיוון הקופסה הלבנה שמוציאה קולות מעל לראשי, שממנה בוקע קול שמח מדי של אישה נלהבת במיוחד: "לך, ואת, וכן כן, את שמביטה על עצמך במראה! רק עבורך יש היום חגיגה", היא אומרת. "עבורי?", אני שואלת ותוהה איזה פרס כבר יכולה לקבל עצמאית שהתעוררה בעשר בבוקר באמצע השבוע, במין חוסר אחריות שכזה. 
 

והיא לא מרפה זו הנלהבת מדי ממערכת הכריזה, ולא מתרשמת מכך שאפילו לא הבטתי על עצמי פעם אחת במראה עדיין: "בואי, כן, את, בואי לחגוג את נשיותך, מגיע לך". אני מביטה סביבי ומבחינה שבקניון יש רק גברים. רובם עומדים בתור לבנק. למטה יש ג'ימבורי שיגרום לי להתקרב אליו אך ורק בזמן אזעקת אמת, אם כי גם לכך אני לא מוכנה להתחייב. ובעצם מה הסיפור עכשיו עם הלחגוג? את רצינית, אחותי, מה יש לי לחגוג? אני מנהלת דו־שיח עם הצוהלת מהכריזה. אני מרגישה רע, ולא בא לי לחגוג הבוקר דבר ובטח שלא את נשיותי. כל מה שבא לי כרגע זה להיות גבר. כן, גבר. עם הפשטות הזאת של הקפה והסיגריה, חיה לי מיום ליום בלי להתעסק בלוחות שנה ומחזורים של 28 יום. וחוץ מזה, אם ארצה לחגוג את נשיותי, אז למה שאעשה זאת בקניון עם קונפטי ורוד. ומדוע שארצה לחגוג ביחד עם אנשים שאני לא מעוניינת בחברתם, ובאיזו חוצפה אתם רוצים לעשות הון על החגיגה הפרטית שלי?
 

בדרך הביתה התעצבנתי עוד יותר. מצד אחד, מזמינים אותי לחגוג את נשיותי, ומנגד, לא מעניקים לי מתנות אלא רק הנחות. איזה מין חגיגה זאת? כבר עדיף יום הולדת בסגנון "הקיץ של אביה". וחוץ מזה, למה אני אמורה לחגוג את נשיותי? למה גברים לא חוגגים את גבריותם? 
 

נקודת ההנחה שאם אני אישה אזי אני בת מזל, הצליחה לעצבן אותי תוך כדי דיווש על האופניים במהירות שהלכה וגברה, ותפס לי עד עצם היום הזה את שרירי הירך. הרי זו בדיוק הפיקציה שמוכרים לנו בפרסומות המיועדות לנשים. בפרסומות לקרמים, לטמפונים ולמה שזה לא יהיה. נשיות סטרילית, אלוהית, חפה מפגמים ומהצורך הבסיסי שלנו לפעמים להתבאס על נשיותנו. המבאסת לעתים מתוקף היותה אנושית. 
 

אתם יודעים מה, לא בא לי לחגוג את נשיותי, לא עכשיו ולא אחר כך. נולדתי אישה ואני לא רואה בזה שום ערך מוסף נעלה. והנה עצה קטנה לייעול: להבא, במקום לפזר קונפטי ורדרד ולשכנע אותי לפנק את עצמי בחזייה ב־40% הנחה כדי "לחגוג" את גופי, עדיף שתזרקו איזה שובר חינמי לוויסקי ולמסז'. ככה סתם כדי לפנק על חשבון הבית.