אז מה היה לנו: פרשת ינון מגל הסתיימה, אבל אנחנו עדיין תקועים

2. גם לא בטוח שלפמיניסטיות יש סיבה להיות מרוצות. מצד אחד, ידע כל גבר שניצול מעמדו כ״גבר״ כנראה לא ממש ישתלם, וטוב שכך. מצד אחר, הסאבטקסט של הפרשה מקבע נשים כחלשות, כקורבנות חסרות יכולת להתמודד. יש הרבה אידיוטים בעולם והרבה גסי רוח וחסרי טקט. אבל מיהי אישה חזקה – זאת שנרעדת מכל הערה מטומטמת, והדרך היחידה שלה לצאת מהסיטואציה היא לחשוף את הסיפור ברבים או להגיש תלונה על הטרדה? לא בטוח. אולי אישה חזקה היא דווקא זו שיודעת לתקוע מבט־מוות ולומר "לא מוכנה שתדבר אלי ככה, לא מתאים לי", ובכך לסגור את הפרשה.
 

3. מהרגע הראשון שמגל הצטרף לבית היהודי, משהו היה מוזר. במיוחד בכל פעם שהוא הדגיש כמה הוא מחובר לאלוהי ישראל ולתורת ישראל, תמיד התחשק לשאול אותו – באמא שלך? אבל זאת הייתה האסטרטגיה של בנט מלכתחילה – הוא השתלט על מפלגה דתית סקטוריאלית, ורצה להפוך אותה למפלגת שלטון מיינסטרימית שמתאימה גם לחילונים. בתקופה מסוימת זה אפילו הצליח – הוא הגיע ל־20 מנדטים בחלק מהסקרים. אולי מה שהתפוצץ לא היה סיפור ההטרדה המינית כמו השקר הפוליטי הגס. מה לינון מגל ולמפלגה שמרנית־סקטוריאלית שנבנתה על ערכי המשפחה?

השאלה היא אם מה שקרה ישנה בכלל משהו. בכל מפלגה יש נטעים זרים שלא באמת מתאימים לאידיאולוגיה – רדיקלים שנשמעים כמו מרצ או חד״ש אבל התברגו למחנ״צ; אורלי לוי־אבקסיס החברתית הלוחמת שהתיישבה דווקא אצל ליברמן; או דב חנין שלכאורה נלחם על ״דו־קיום״ במפלגה גדושה במסיתים.
 

יותר מזה: לא נעים לומר, אבל איזה פוליטיקאי לא משקר לבוחרים שלו? כל כך התרגלנו לתרבות השקר, שפליטת האמת נחשבת לפשע. תראו מה שקרה בימים האחרונים להרצוג, רק משום שסטה מהקלישאות הממוחזרות ואמר שכרגע לא קיימת אפשרות לכונן מדינה פלסטינית. הרי גם מי שבעד פתרון שתי המדינות יודע שזה נכון. בלי מציאת פתרון מנהיגותי לאוכלוסייה הפלסטינית המפוררת, גם אם ייתנו להם כל מה שהם מבקשים, אין סיכוי שהפלסטינים יוכלו להקים מדינה. אך בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, האמת לא חשובה. מיד נמצא מי שינצל נגדו את האמירה, ועוד מתוך מפלגתו. הוא העז ״לפזול ימינה״, והרי ציבור הבוחרים כבר רגיל שמוכרים לו איזו מעשייה, רעיון שאסור לחרוג ממנו או מדף המסרים. 

אז מה הועלנו לעצמנו? פרשת מגל הסתיימה, אבל אנחנו עדיין תקועים.