לפני כמה ימים החליטה המועמדת המובילה של המפלגה הדמוקרטית – היא מובילה בפער הולך וקטן – לתקוף את מדיניות החוץ של המתחרה שלה. הילרי קלינטון טוענת, באמצעות יועצה הבכיר ג'ייק סאליבן, שהצעתו של ברני סנדרס לנרמול היחסים של ארצות הברית עם איראן היא גרועה ומסוכנת. למי היא מסוכנת? לישראל היא מסוכנת. ובמילים אחרות: הקמפיין של קלינטון קובע שהמדיניות שמציע סנדרס עלולה לפגוע בישראל.
קלינטון כמובן צודקת. ההצעה של סנדרס גרועה. מדיניות החוץ שהוא מציע חובבנית. הסנטור הוותיק ממדינת ורמונט בעצם לא כל כך מתעניין במדיניות חוץ. הוא מתעניין בשוויון הזדמנויות כלכלי ובמדיניות פנים. וכמו קלינטון, כרגע הוא מתעניין בעיקר בדבר אחד: לנסות ולנצח בבחירות מקדימות, מדינה אחר מדינה, קלפי אחר קלפי.
אם קלינטון תקפה את סנדרס בעניין איראן ורמזה שמדיניותו מסכנת את ישראל, היא כנראה סבורה שתפיק רווח פוליטי ממתקפה כזאת. אם סנדרס, בינתיים, לא ממש מתרגש מהמתקפה הזאת, כנראה שהערכתו שונה. כנראה שהוא סבור שלטענות נגדו בעניין הישראלי לא תהיה השפעה ממשית על סיכוייו לנצח. אולי הוא סבור אפילו להפך: שהתקפות עליו בעניין הישראלי יביאו לו תועלת בקלפי.
זו התפתחות מעניינת, וגם מטרידה כמובן. לפני שמונה שנים, באופן דומה למדי להיום, תקפה קלינטון מועמד אחר, ברק אובמה, ורמזה שמדיניותו תסכן את ישראל. אובמה נלחץ מן המתקפה הזאת. הוא מיהר להגיב עליה במתקפת נגד, גייס לצדו יועצים ודוברים הידועים כאוהדי ישראל כדי שידגישו את מחויבותו וניהל שיחות ארוכות עם עיתונאים כדי להזהיר אותם מפני קמפיין ההשמצות המתנהל נגדו. אובמה עשה זאת משום שחשב שהקמפיין בעניין ישראל עשוי לפגוע בו. ייתכן שמדיניותו בסופו של דבר לא הייתה אוהדת במיוחד לישראל – או כך לפחות סבורים רוב הישראלים - אבל הוא לפחות התאמץ לטעון שהיא כן תהיה (ועודה) אוהדת. למאמץ הזה יש ערך.
סנדרס לא נראה מתאמץ. כמובן הבחירות רק בתחילתן, וייתכן שיתאמץ יותר בהמשך. אבל בינתיים הוא נותן לקמפיין הישראלי של קלינטון לחלוף בלי תגובה נחרצת. יכולות להיות לכך כמה סיבות: אולי הוא באמת מתכוון להגיב בהמשך. ואולי הוא מניח שבהיותו יהודי, מתנדב לשעבר בקיבוץ, הקמפיין הזה לא באמת מסכן אותו. מה שדבק באובמה לא יידבק בו. ואולי – זו האפשרות המטרידה – הוא חושב שאין סיבה פוליטית להגיב למה שאומרת קלינטון.
גם הוא נזכר בקמפיין של אובמה, ובכך שבסופו של דבר אובמה ניצח את קלינטון. כך שהנזק לא היה נורא. וייתכן שחישוביו הפוליטיים מרחיקים לכת אפילו יותר: באווירה של היום, עם סוג המצביעים הדמוקרטים שהולכים לקלפי כיום, ישראל היא נטל על כתפיו של מועמד.
קלינטון לא חושבת כך: אם הייתה חושבת כך, הייתה שותקת. אבל קלינטון היא מועמדת הממסד. היא מדברת כמועמדת של מיינסטרים, תלויה בבוחרים של מיינסטרים, תלויה בתורמים גדולים, חלקם יהודים, שמצפים ממנה
למדיניות של תמיכה יציבה בישראל.
סנדרס הוא האאוטסיידר המנסה לקעקע את שליטת הממסד. הוא קורא את הסקרים של בוחרי המפלגה ומגלה שרק ארבעה מכל עשרה מהם חושב שישראל "ממלאת תפקיד חיובי" במזרח התיכון. הוא קורא סקרים אחרים ומגלה בהם שבקוטב השמאלי של המפלגה הדמוקרטית יש הרבה מאוד בוחרים שאינם אוהדים את ישראל. אלה הם הבוחרים שמאסו בממסד הדמוקרטי, שמאסו במדיניות של מיינסטרים, שרוצים שינוי. סנדרס צריך אותם, ולכן, יכול להיות ששתיקה בנושא הישראלי משרתת אותו. שקלינטון תתקוף – והוא ישתוק. זה רק עוזר לו למתוח את הקו המפריד בין מה שהיה (קלינטון) למה שהגיע הזמן שיהיה (הוא עצמו, כמובן).
וכמובן, סנדרס אינו עוין לישראל. הוא ידיד ישראל, גם אם ידיד ביקורתי מאוד. אבל בהתחשב בתלות הגדולה של ישראל בידידות האמריקאית, החישוב שהוא עושה כעת – ושעל פיו התבטאות נחרצת מדי בעניין הישראלי לא בהכרח משרתת אותו, כלומר שידידות מופגנת כלפי ישראל כבר אינה בהכרח נכס פוליטי עבור מועמד לנשיאות - מסוכן לישראל לא הרבה פחות מהמדיניות שהוא מציע ביחס לאיראן.