כוחה של מילה: בחסות חופש הביטוי מתרחשים פה מידי יום פיגועים

"מהי משמעות הזיכרון? המילים חשובות! הכל החל במילים, סתם מילים, וכעבור כ-15 שנה הפכו המילים שב'מיין קמפף' להשמדת עם. זכרו שמילים יכולות להועיל והן גם עשויות להפוך לתפילה. זכרו גם שניתן היה לעצור את המנגנון. לעיתים קרובות כאשר אנו קוראים אודות השואה, אנו מרגישים כי מדובר במשהו גורלי ובלתי נמנע. אך לא אלה פני הדברים. אפשר היה לעצור את זה", כך כתב הסופר אלי ויזל, ניצול השואה, חתן פרס נובל לשלום.
 

איך היה אפשר לעצור את זה? היטלר כתב את הספר "מיין קמפף" כשהיה במאסר על ניסיון ההפיכה שלו נגד ממשלת רפובליקת ווימר, הוא הכתיב את הספר לעוזרו רודולף הס שישב איתו בכלא והכרך הראשון של הספר פורסם עוד כשריצה את עונשו. האם היה צריך למנוע ממנו להגיד את אשר על ליבו? האם היה צריך לפגוע בחופש הביטוי שלו? 
 

למרבה המזל נראה שאין כרגע מי שמצהיר שצריך לרצוח 15 אלף מבני העברים בגז מרעיל כי זה רצון האל כביכול, כמו שכתב היטלר ב"מיין קמפף". אולם למרבה הצער גם אצלנו מישהו בממשלה החליט שחופש הביטוי קודם לחיי אדם; שמוטב לאפשר לכלי תקשורת פלסטינים רשמיים ולא רשמיים לקרוא לרצח יהודים חפים מפשע, מאשר להשתמש בצנזורה צבאית ובפעולות צבאיות כנגדם. מישהו החליט שהחיים של שולמית קריגמן ז"ל, הנערה המרשימה והמאירה מבית חורון שווים פחות מהערך הקדוש של חופש הביטוי.
 

השבוע ראיין ניב רסקין בגלי צה"ל את המגיש מוחמד אל סייף שעובד בכלי תקשורת הרשמיים של הרשות הפלסטינית. אל סייף ממש שכנע את המאזינים הישראלים, דרך הרדיו של צה"ל, שהם ממש לא עוסקים בהסתה. "הקו הרשמי אצלנו הוא של אבו מאזן, שאמר שהוא נגד אלימות. התקשורת מהללת מי שעושה מעשי רצח? התשובה היא לא באופן ברור. אצלנו רדיו קול פלסטין והטלוויזיה של הרשות מנסים להיות אובייקטיבים". כל כך אובייקטיבים עד שבחדשות הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ דווח ביום שלישי השבוע כי שני המחבלים אשר רצחו את קריגמן נרצחו על ידי ישראל "בדם קר". 
 

זו לשון הדיווח, על פי תרגום האתר "מבט לתקשורת הפלסטינית" (כמו כל הציטוטים המובאים ברשימה זו מן התקשורת הפלסטינית): "שני צעירים נרצחו כשהידים מירי כוחות הכיבוש, בטענה שביצעו פעולת דקירה בהתנחלות ממערב לרמאללה... ישראל טוענת ששני הצעירים דקרו כמה מתנחלים בהתנחלות הזו, וכוחות הכיבוש הסתערו על ההתנחלות ורצחו אותם בדם קר הערב".

 

הנה מספר דוגמאות נוספות: בסרטון ששודר בערוץ "עודה" בהנהלת פת"ח, נראה נער עטוף טלית מותקף על ידי נשים ערביות בעיר העתיקה ונופל ארצה. "הטבע אותם בים הדמים, הרוג אותם בכל דרך שתרצה", אומר השיר שמלווה את התמונות. בהמשך נראית תמונה של המחבל מוהנד חלבי, שרצח את הרב נחמיה לביא ואהרון בנט ז"ל. "מוהנד לא הסכים להשפלה והשקה אותם מן המשקה המר, התקדם אל שדה הקרב והתנגד, קרא תיגר על המוות והתנגד". 

לפני כחודש שודר בטלוויזיה הרשמית של הרש"פ סרטון שבו ילדה מדקלמת בתמימות את הטקסט האנטישמי הבא: "הרי הבוגדנות טבועה בהם מימי משה (רבנו) עליו השלום ועד היום. אינשאללה, כל עושק יחזור לכיוון (שממנו הגיע). אמרו יחד איתי: אמן". 

המילים המסיתות והמלבות שכבר כמעט התרגלנו לשמוע, לא חדשות לנו. העם שלנו למוד אנטישמיות שנאלצנו לספוג כשחיינו כמיעוט בין העמים, אבל למה אנחנו מאפשרים לזה לקרות?
 

לכאורה אלו רק מילים, אבל המילים האלה שולחות אנשים לרצוח נשים וילדים בתחושה שהם נלחמים מלחמת קודש נגד "אנשים בוגדניים" ש"רוצחים בדם קר". מי שרוצח חפים מפשע זוכה לכבוד השמור לשהידים. אנחנו מאפשרים לזה לקרות מפני שישראל לא רוצה לפתוח בעימות מול כלי התקשורת הרשמיים של הרשות, הרי מיד יקפוץ כל העולם המערבי ויאשים אותנו בסתימת פיות וב"איראניזציה" (האם זו עדיין קללה בעיני המערב?).
 

אבל למה ללכת רחוק? גם בארץ יש מי שילחמו עבור זכותם של הפלסטינים לומר את דברם גם אם אלו שקרים גסים ומגוחכים. אתר "שיחה מקומית", למשל, שבו חברים עיתונאים ישראלים מהשורה, נתן במה ליועץ עסקים מרמאללה שכתב "לפלסטינים אסור ליפול שוב במלכודת האלימות הישראלית.. ישראל משתמשת בתכסיסים כדי לפתות דור חדש של נוער פלסטיני מדוכא להגיע למחסומי הצבא הישראלי המקיפים את עריו. חיילים ישראלים מתחזים לפלסטינים ומיידים אבנים בחיילים אחרים, כדי לעודד מפגינים אמיתיים גם לעשות כן. כדי לכסות על פשעיה נדרשת ישראל להזין את הסטריאוטיפים המערביים על הפלסטינים כאלימים ותת-אנושיים, ולא ככאלה הצמאים לחופש ולשוויון". 

האתר גם יצא בתמיכה לשחרורו של מוחמד אל קיק עיתונאי ואיש חמאס, שעצור מנהלית בחשד לעברות ביטחוניות ושובת רעב. ביום רביעי האחרון קבע בג"ץ כי יש יסוד להניח שאל קיק מעורב בפעילות טרור. אינני יודעת מה החשדות המדויקים כלפיו, והכלי של מעצר מנהלי הוא אכן בעייתי, אבל מדוע עיתונאים ישראלים נלחמים עבור איש שרוצה לפתוח נגדם במלחמה אלימה? עבור אחד שקרא לרצח ואמר "מה רע בהפיכת האינתיפאדה לחמושה, ומה רע בכך שתהיה אינתיפאדה חמושה בגדה המערבית?" האם אכן חופש הביטוי עומד לפני חיי אדם?
 

נוח לנו לשמוע את אבו סייף המדבר עברית רהוטה ולהאמין לו; נוח לכתבים לענייני ערבים להתיישב סביב שולחנו של אבו מאזן ולהתמוגג מזה שהוא מתייחס אליהם יפה ומדבר בפניהם נגד האלימות (ובמקביל הוא לא מגדיר את אינתיפאדת הסכינים כאלימות); נוח לנו לחשוב שהאלימות יסודה ברצון למדינה פלסטינית, אולם כרגע התמונה היא שהאנטי-יהודיות הישנה מקבלת לבוש אסלאמי חדש. לכן מדינת ישראל צריכה להפסיק להתהדר בנוצות חופש הביטוי המרהיבות, כי בחסותן נרצחים ונפצעים ישראלים כמעט מדי יום. 
 

כבר ידענו לנקוט בעבר ביד קשה אל מול ההסתה בכלי התקשורת, במסגדים וגם בפייסבוק: להפריע לשידורים ברמאללה, לשבש את האינטרנט והיכולת להשתמש ברשתות החברתיות, לעצור מסיתים. זהו פיקוח נפש של ממש. וכשמי מהם יבחר במילים כדי להתפלל, כדי לאהוב, כדי לדבר; הרי שהאוזן שלנו תהיה כרויה והיד תהיה מושטת, וגם נשתדל לפתוח את הלב.

ועוד משהו: 150 יום לגל הטרור, ועדיין אף משפחה של מחבל לא גורשה מהארץ.