כבר סיפרתי כאן פעם על הימים הראשונים של האינתיפאדה הראשונה שבהם יצא לי, חייל בקורס מ"כים, לשוטט ברחובות ג'באליה. הו רומיאו זו הייתה פנטזיה מכוערת: רבין אמר לנו לשבור להם את הידיים ואת הרגליים והיו מי שפירשו אותו מילולית. למרות זאת, אני שמח לבשר לעם ישראל שמי שיחפש כאן פשעי מלחמה עלול להתאכזב: פה הורידו אלה על מישהו כשאפשר היה להסתפק בבעיטה בתחת, שם הפקיעו גג של בית מגורים לטובת עמדת תצפית - אולי לא בדיוק המעשים שהיו מזכים אותנו במפתח העיר עזה, אבל גולדסטון יכול לנוח.
כחצי שנה אחר כך, מעט לפני שהחיילים שלי סיימו את הטירונות, הוקפצנו לשבועיים באזור חלחול. כאן כבר לא יכולתי להיות החייל החביב שמעביר דאחקות עם הסמל, בזמן שכל המתלהבים מלפנים מחפשים קצת אקשן. הפעם האחריות הייתה שלי, מוביל כוח קטן של כעשרה חיילים שנושאים אלי עיניים מעריצות, בטוחים שאחזיר אותם בשלום למסע הכומתה שמחכה להם בסוף החודש. חוקי המשחק היו ברורים: מי שמנסה לשחק אותה "כובש נאור" עם אהלן וסהלן, חוטף הכי הרבה אבנים ובקבוקי תבערה. לעומת זאת, מי שמכסח את השניים–שלושה הראשונים שהוא מצליח לתפוס, נהנה משקט ומכבוד מזרח–תיכוני: מעוות אבל אפקטיבי.
גם במסגרת ההבהרה שלפיה "איתנו לא כדאי להתעסק" לא ביצענו שום דבר שמזכה בכתב אישום בהאג. כמה מיידי אבנים חטפו קצת גומי, מישהו שמגג ביתו נזרקו עציצים ספג איזו מהלומה, והמקרה הכי חמור אירע כשכמה עצורים נאלצו להמתין במפקדה עם פלנלית על העיניים ואזיקונים על הידיים, מה שסיפק הזדמנות לכל מיני טבחים, נהגים ואפסנאים להתעלל בהם במשך זמן מה - עד שאחד הקצינים שם לזה לב וסוף.
בפעם הבאה שבה הייתי צריך לחזור, הפעם לאזור שכם, כמפקד - הודעתי למ"פ שלי שאני מעדיף ללכת לכלא מאשר להראות לעלובי החיים האלה שמוטב להם לחפש פראייר אחר. למזלי, הוא אהב אותי והשאיר אותי כאחראי על החיילים שנותרו לשמירות במחנה הטירונים, מה שהציל אותי מ־35 ימי מחבוש (תג המחיר הקבוע על סרבנות מצפון באותם ימים). כמה שנים מאוחר יותר נודע לי שהוא הודח מצה"ל אחרי שהודיע שלא ישמש עוד כמפקד בפעילות מבצעית בשטחים. כן, הקונפליקט ההוא באמת קרע אותנו מבפנים, אולי מפני שההתקוממות אז הייתה עממית יותר משהייתה חבלנית.
אז כן, אולי יש לי כמה סיפורים לספר לשוברים שתיקה, אבל במשך השנים העדפתי לספר אותם לחברים שלי - חיילים קרביים שלמרביתם היו סיפורים דומים ושהיו יכולים להבין אותי. זה לא אומר שהחוויות ההן לא עיצבו את תודעתי הפוליטית: בכל לבי תמכתי בניסיונות להביא שלום, אף שמאז ספטמבר 2000, כמו הרבה ישראלים שהיו תמיד בעד השלום, הבנתי לצערי ש"פשרה טריטוריאלית" היא כנראה משאלת לב של צד אחד בלבד, תולדה של היגיון מערבי שפשוט לא קיים אצל אויבינו.
במלחמה הזאת אנחנו יכולים לנצח בגדול תוך שאנחנו מפסידים בכל יום בקטן או להודיע מראש על כניעה ולעוף מכאן. וכן, המשמעות של זה היא שלעולם לא נוכל להביט יותר במראה ולראות בה רק את יפי הבלורית והתואר שכל כך רצינו להיות, כי כשאתה חי בסביבה מכוערת, אתה צריך לפעמים להיות קצת מכוער כדי לשרוד.
וזאת בדיוק הבעיה שיש לי עם "שוברי השתיקות" למיניהם: אם הם רוצים לדבר איתי על הכיעור, זה בסדר - אני מכיר את כל הסיפור ויודע שהכיעור שלי הוא רק חלק ממנו. כשהם רצים להדריך חבורות של "פעילי שלום" בסמטאות חברון, הם יורקים בפרצוף (המכוער) שלנו, כי למרג'ורי ממסצ'וסטס ולריק מריקיאוויק אין מושג מה זה לחיות כבר כמאה שנים לצד מישהו שמוכן לעשות איתך סולחה רק בתנאי שאתה תהיה הכבש. וכשהם מסתובבים באוניברסיטאות בארצות הברית למשל ומרצים על עוולות הכיבוש, הקהל שלהם לא מבין שמדובר בתופעת לוואי מכוערת של מציאות כמעט בלתי אפשרית, אלא בטוח שישראלים כובשים פלסטינים בשביל הכיף, ולפעמים מתעללים בהם כדי להכניס קצת ריגוש למערכת היחסים. ומה שהכי גרוע הוא שחלק מאותם זכי נפש יודעים בדיוק מה הם עושים וממשיכים לעשות את זה מהסיבה העתיקה בהיסטוריה: בצע כסף - שבמקרה שלהם מממן השתתפות בכנסים ברחבי העולם ומשרדים יפים בתל אביב.
ולמרות זאת - שלא תטעו לרגע: אני מוכן למות בעד זכותי לחיות בחברה שמאפשרת גם לשרלטנים מלאי שנאה עצמית לפעול בתוכה בלי להיפגע. כי בוויכוח הפנימי בינינו, אני בעד לשבור את השתיקה עד כמה שיותר, אבל אשר ל"ידידינו" בעולם - אני מוכרח לשמור על זכות השתיקה, ביודעי שכל מה שאומר ישמש נגדי.