בן כהן הוא "עבריין שמתפרנס", מתגורר בבתי מלון יוקרתיים, איש חיי לילה סוערים שמוקף תמיד בדוגמניות ונשים יפות. כך ניתן היה ללמוד על האיש שקיבל דקות שידור יקרות במשדרי החדשות היוקרתיים בשלושת ערוצי הטלוויזיה בערב שבת. כהן נפצע קשה מאוד באחד מניסיונות החיסול האחרונים של העולם התחתון, שתי רגליו נקטעו בפיצוץ במכוניתו בגבול תל אביב־גבעתיים, ותמונותיו, פצוע קשה, פורסמו בכלי התקשורת. הדלפת התמונות שערורייתית. בן כהן זכאי לפרטיות השמורה לפצוע, וכל קריאה לחקור את ההדלפה והפרסום הייתה במקומה. אך לא ברור מה זיכה אותו בכתבות הארוכות שעסקו בו בחדשות השבת, מעבר לעצם הנכונות שלו להתראיין.
בשנים האחרונות הפכו עבריינים וחברי כנופיות ומשפחות פשע לדמויות יוקרתיות לראיון ולשיחה בתקשורת, גם כשאין לכך הצדקה עיתונאית. אז נכון שתפקידנו כתקשורת איננו לחנך את הציבור, ולא נימנע מלראיין דמויות שליליות, אך בעיסוק במשפחות הפשע, כמו בכל נושא עיתונאי, יש בכל זאת לוודא שיש בה הצדקה עיתונאית לפרסום. אחרי הכל מדובר בטרור ברחובות. אומנם ניסיונות החיסול אינם מופנים כלפי כל אדם באשר הוא, אבל קרובי משפחותיהם הכואבים של מרגריטה לאוטין, יפתח מור־יוסף ושקד שלחוב זכרם לברכה, ועוד רבים אחרים, יכולים להעיד שהאידיאולוגיה שמאחורי האלימות הזאת אינה משנה במאומה את התוצאה.
אם בכל זאת ניכנס לזה, אז מדובר בקרבות של אגו ושליטה ובכסף גדול שמניע את אלה שמסוגלים להניח מטען חבלה סמוך לגן ילדים בלבה של עיר. בראיונות בתקשורת עם עבריינים ועבריינים בדימוס לא נשאלות שאלות קשות. כמעט לא נראו כתבות שבהן מכה העבריין על חטאיו, מסביר לנו את מסלול הגלישה לפשע ומזהיר מפני המחלה החברתית הזאת, אלא אם יש לו אינטרס למכור ספר. כמעט לא נראו כתבות שבהן נצלב המרואיין־עבריין על התרבות החדשה שהנהיגו כאן כנופיות הפשע – של חיסולים ברחובות. הבמה הניתנת לעבריינים הללו היא לרוב על סף ההתחנפות וההשתאות מהסופרנוס המגניבים שחיים בינינו.
אין שם הרבה ביקורת, ובטח שלא הומור מתוחכם (אם כי מעט מיושן) כמו בספרי דיימון ראניון. נכון, בעולם הפשע, על מסתוריותו ואלימותו, יש הרבה דרמה מסקרנת. אבל כאמור, בחדשות צריכה להיות גם הצדקה עיתונאית, וצריך להיות גם ייצוג לציבור – זה שכבר נפגע מהאלימות ברחובות של משפחות הפשע – לא רק מהפיצוצים – אלא גם מהפרוטקשן, הפגיעה באיכות החיים ורמיסת המרחב הציבורי – וזה שעוד לא נפגע, אך מסתובב ברחובות בחשש.
בשנים האחרונות הפכו עבריינים וחברי כנופיות ומשפחות פשע לדמויות יוקרתיות לראיון ולשיחה בתקשורת, גם כשאין לכך הצדקה עיתונאית. אז נכון שתפקידנו כתקשורת איננו לחנך את הציבור, ולא נימנע מלראיין דמויות שליליות, אך בעיסוק במשפחות הפשע, כמו בכל נושא עיתונאי, יש בכל זאת לוודא שיש בה הצדקה עיתונאית לפרסום. אחרי הכל מדובר בטרור ברחובות. אומנם ניסיונות החיסול אינם מופנים כלפי כל אדם באשר הוא, אבל קרובי משפחותיהם הכואבים של מרגריטה לאוטין, יפתח מור־יוסף ושקד שלחוב זכרם לברכה, ועוד רבים אחרים, יכולים להעיד שהאידיאולוגיה שמאחורי האלימות הזאת אינה משנה במאומה את התוצאה.
אם בכל זאת ניכנס לזה, אז מדובר בקרבות של אגו ושליטה ובכסף גדול שמניע את אלה שמסוגלים להניח מטען חבלה סמוך לגן ילדים בלבה של עיר. בראיונות בתקשורת עם עבריינים ועבריינים בדימוס לא נשאלות שאלות קשות. כמעט לא נראו כתבות שבהן מכה העבריין על חטאיו, מסביר לנו את מסלול הגלישה לפשע ומזהיר מפני המחלה החברתית הזאת, אלא אם יש לו אינטרס למכור ספר. כמעט לא נראו כתבות שבהן נצלב המרואיין־עבריין על התרבות החדשה שהנהיגו כאן כנופיות הפשע – של חיסולים ברחובות. הבמה הניתנת לעבריינים הללו היא לרוב על סף ההתחנפות וההשתאות מהסופרנוס המגניבים שחיים בינינו.
אין שם הרבה ביקורת, ובטח שלא הומור מתוחכם (אם כי מעט מיושן) כמו בספרי דיימון ראניון. נכון, בעולם הפשע, על מסתוריותו ואלימותו, יש הרבה דרמה מסקרנת. אבל כאמור, בחדשות צריכה להיות גם הצדקה עיתונאית, וצריך להיות גם ייצוג לציבור – זה שכבר נפגע מהאלימות ברחובות של משפחות הפשע – לא רק מהפיצוצים – אלא גם מהפרוטקשן, הפגיעה באיכות החיים ורמיסת המרחב הציבורי – וזה שעוד לא נפגע, אך מסתובב ברחובות בחשש.
וזוהי גם התשובה לשאלה הכאילו מתבקשת "את העבריין קצב גם לא צריך לראיין? את אולמרט שהורשע במתן שוחד והיה כאן לא פחות מראש ממשלה, גם לא נכון לראיין? ואת יגאל עמיר?".
ודאי שצריך לראיין את כל מי שיש הצדקה עיתונאית לראיין אותו. כי חלק מהשירות לציבור הוא לקבל מענה ממי שבגד באותו ציבור בעצם העברה. חלק מהשירות לציבור הוא להבין מה מפעיל אדם לפגוע באחרים, לעבור על החוק ולהסתכן בעונש אף שיכול שלא לעשות זאת. חלק מהשירות לציבור הוא לוותר על ראיונות שכל תכליתם הוא למלא זמן אוויר ברכילות. כי את בן כהן לא שאלו שאלות על הציבור, אלא מה תוכניותיו לעתיד, ואיך מתקדם הליך השיקום שלו. את בן כהן ראיינו כי הוא בן כהן, עבריין, וזהו. לא כי היה כאן ראש ממשלה, לא כי רצח ראש ממשלה ושינה את נתיב ההיסטוריה של המדינה, ולא כי סרח בתור נשיא מדינה. לבן כהן נתנו הרבה יותר מ־15 דקות תהילה, פשוט כי הוא הסכים לדבר. וזו לא הצדקה עיתונאית.
הכותבת היא עורכת התוכנית "מה בוער" בגלי צה"ל