מגש הכסף: פרידה מדב ירמיה שהאמין בדוגמה אישית

מכל חבורת הלוחמים שהקימו את מדינת ישראל, דב ירמיה היה אולי הכלי היקר ביותר על מגש הכסף שעליו הוגשה מדינת ישראל לעם ישראל. הוא נפטר בן 101, עתיר מעש ומשפחה ושבע מרורים מהאורח שבו תכלית חייו - מדינת ישראל דמוקרטית, חילונית וליברלית, שעליה הגן בגופו ובנפשו - נופחת גם היא את נשמתה. 
 

גדולתו ללא עוררין של ירמיה הייתה כשבכל צומת בחייו, שבו היה צריך להחליט לאן לפנות, פנה תמיד בדרך הישר שהייתה דרך לא זרועה, כמאמר מנחם בגין. היו הרבה צמתים כאלה ובכולם הוא הלך עם לב ענק ובלתי מתפשר.
 

כשהיה בן 15 הצטרף להגנה. ב־1938 עלה לגליל המערבי כדי לייסד שם את קיבוץ איילון. כרודף צדק מטבעו ראה בקיבוץ נדבך סוציאליסטי לחברה טובה יותר, וכ"מוכתר" של האזור כולו ראה בהתיישבות נדבך הגנתי לקראת הקרב על קיום המדינה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי כדי להדוף את האיום הנאצי. בסיום מלחמת העולם השנייה התנדב לפלמ"ח ולפלי"ם, כדי לסייע בהעלאת שארית הפליטה לישראל. 
 

עם פרוץ מלחמת השחרור התגייס להגנה כמפקד פלוגה, בהגנה על הגליל המערבי. כבר אז לא היסס להעמיד לדין קצינים שהרגו שבויים. ירמיה השתחרר אחרי המלחמה כמג"ד וסא"ל, והיה מפקד במילואים של ההגנה המרחבית בצפון. יום לאחר הטבח במעלות הקים את המשמר האזרחי בנהריה, ובמבצע ליטאני היה אחראי על הסיוע לאוכלוסיה הערבית האזרחית. 
 

למלחמת לבנון הראשונה הצטרף כמתנדב, אלא שהודח בגלל הביקורת הפומבית על התנהגות הצבא כלפי אזרחים. מכאן ואילך הצטרף ל"שלום עכשיו" כאקט פוליטי והחל לעבוד בחברה להגנת הטבע. 
 

מעמד, כוח, פרסום וכסף לא עניינו אותו והוא לא היסס מעולם להביע את דעתו. גם כאשר חברו מילדות, הרמטכ"ל משה דיין (שניהם גרו בנהלל) פיתה את זוגתו כמעשה דוד בבת שבע, הוא תבע במכתב מדוד בן־גוריון לסלק את הרמטכ"ל שאמור להוות דוגמה אישית ("איש צבוע ומורם מעם"). בן־גוריון ענה לו באריכות והסביר כי: "יש הכרח להבחין בין שני מישורים. המישור הפרטי שבפרטי שבינו לבינה והמישור הציבורי. אדם יכול להיות נזיר וקדוש כל ימיו ולא יצלח לשליחות הצבור ויתכן ההפך". 
 

וזו בדיוק הנקודה שבה נפרד ירמיה מהחיים ומן המציאות הנוכחית. נקודת המוצא שלו היא דוגמה אישית, בייחוד כאשר אתה איש ציבור, וכל השאר צביעות אישית ופוליטיקה בזויה שמובילה לישראל היום.