אין לי טלוויזיה כבר כמה ימים. זאת אומרת היא עובדת, על קול בלבד ללא תמונה. ובעצם, מה שיש לי בבית כרגע זו טלוויזיה שמתפקדת כרדיו. בשלוש השעות הראשונות כשקלטתי שנורת המסך הפסיקה לתפקד הייתי בהיסטריה. לחצתי על כל כפתור אפשרי בשלט, ניסיתי לדפוק לה על הגב, לחבר ולנתק כבלים. כלום לא עבד. פעם כשהייתה לנו בבית טלוויזיית קובייה ענקית היה אפשר לתקן אותה עם צ'פחה על הראש. זה עבד תמיד הסיפור הזה עם הצ'פחה. אפילו נהיה תחביב שכזה, כמו שיעור קיקבוקסינג רק על טלוויזיות. אין קול או תמונה? בום אחד קטן והכל חוזר למקומו בשלום. לטלוויזיה של פעם היה גם רק כבל אחד. לא ירוק שנכנס לכתום או אדום שנכנס לכחול. אפילו שלט לא היה לנו בבית. עכשיו יש לי שלושה שלטים שלא מגיבים בכלל, וטלוויזיה אחת שטוחה וסופר משוכללת שקיבלתי בירושה, שמתברר שהחלום הכי גדול שלה הוא להיות רדיו.
אני בעד לזרום עם שאיפותיהם של מכשירי החשמל שלי. הם הרי כמו ילדים קטנים, מתקלקלים ומעצבנים בדיוק ברגע הכי לא מתאים. אלא שבימים האחרונים הבחנתי שמאז שהטלוויזיה שלי התעוורה, אני מקדישה יותר ויותר תשומת לב לקולות שבוקעים מתוכה. במקום להתחבר לסטרימינג המשוכלל שהתקנתי לעצמי במחשב, אני מתעקשת לשבת מול טלוויזיה עיוורת עם כוס קפה ולהקשיב. מדי פעם אני הופכת להיות כל כך סקרנית ואז נכנסת לחפש באינטרנט את מה שפספסתי. ברוב המקרים אני מגלה שזה מאכזב, קצת כמו לראות סרט אחרי שקוראים את הספר.
וזה מזכיר לי איך פעם בגיל 18 כשעוד גרתי אצל ההורים והיו טלפונים קוויים שמחוברים לקיר, התקשר מישהו הביתה. זו הייתה טעות במספר. אז עוד הייתי נחמדה מדי לטעויות במספר ולא מנתקת להם בפרצוף. כשאת בת 18, את חושבת שאת מסוגלת לאבחן לפי קולו של הגבר אם הוא חתיך או לא. ברוב המקרים את כמובן טועה. אלא שבזמנו הקול הטועה מעברו השני של הקו נשמע לי חתיך מספיק כדי להמשיך לדבר איתו. שוחחנו יותר משעה על מוזיקה של פעם וסרטים וספרים, וכל הקיטש הזה שבחורה בת 18 חושבת שהיא מחפשת בגבר. נפרדנו לשלום והשיחה נותקה. למחרת באותה השעה שוב התקשר הטעות במספר עם הקול החתיך וחיפש איזה שמואל. מעניין שהם תמיד מחפשים אנשים עם שמות גנריים, הטעויות במספר הללו. ועוד יותר מעניין, שתמיד מפתיע את האיש מעברו השני של הקו ששמואל לא גר פה יותר.
מה שהיה היה: למה למחזר סדרות מפעם? עדיף לייצר טלוויזיה מקורית
“זו שוב את?", שאל מר טעות, “כן", עניתי ואפילו לא חשדתי שהטעות הייתה מתוכננת היטב. שוב שיחה של שעה, שוב קראש על קול של חתיך ואז קבענו להיפגש. בחיי שרק אלוהים יודע איך נותרתי בחיים עם ההרפתקאות שהיו לי עוד בטרם סיימתי תיכון. כמקדם בטיחות, כשהייתי קובעת דייטים בגיל 18 עם כל מיני בחורים שנשרו מבית הספר, הייתי עושה זאת בסניף השכונתי של קפולסקי שבו מלצרתי. זה היה מקום בטוח וקרוב מספיק הביתה. ואז הוא הגיע עם סובארו ג'סטי לבנה, לא חתיך כמו שהוא נשמע וגם לא צעיר. הערכתי שהוא מבוגר ממני ב־35 שנה וחשדתי שהרכב גנוב. “הקפיצו אותי למשמרת", שיקרתי במצח נחושה כפי שלא עשיתי מעולם, עוד בטרם יצא האומלל מהרכב. הוא לא שאל שאלות ונסע. “אכלת אותה, הגנטיקה הרומנטיקנית עברה גם אלייך, תנחומי", אמרה לי אמא במילים אלה בדיוק ולקחה אחריות מלאה למעשייה. כן, זו אותה האמא שישבה לספר לי על חיזורים של גברים כשהייתה צעירה, והעמידה בפני רף כל כך גבוה עד בלתי אפשרי.
עם השנים עבר לי הסיפור הזה של להתאהב במישהו בטעות במספר, כמו כן חלפה הציפייה שגברים במאה ה־21 יורידו לי את הירח. ובנוסף, התחלתי להיות חסרת סבלנות ולנתק שיחות אקראיות בפרצופם של הטועים, רק מהעצבים שהם מבזבזים לי את הזמן. ואז התקלקלה לי הטלוויזיה, זו שבקושי התייחסתי אליה כשעבדה. ופתאום מצאתי את עצמי יושבת מלאת ריגוש מול מסך כחול מרצד ורק מקשיבה גם כשאין ממש מה לשמוע. אחר כך חשבתי שאולי יש משהו באכזבה הזו שמתנפצת בפרצופך, כשאת מגלה שמה שיש לך בדמיון הוא הרבה יותר טוב ממה שמחכה לך במציאות. יש בה איזשהו עונג חולני שמזכיר קצת קראש שיש לך על מישהו, ואז את מגלה שהוא לא בעניין שלך ונאלצת לוותר עליו ולהתבאס למוות. אבל באיזה מקום זה עדיין מעודד אותך שזה בכלל קרה לך שוב. בקיצור, כבר אין לי ירח ועכשיו גם אין לי טלוויזיה.