מאיר שלו הוא סופר מוערך, והוא מודע לזה. עד כדי כך שהוא מרשה לעצמו לכתוב פיקציה גם כשהוא כותב כעיתונאי. בסוף השבוע שעבר, בעמוד הראשי של מוסף העיתון "ידיעות אחרונות", התנוסס תחת הכותרת "אני נשבע" נוסח פרי עטו של הצהרת נאמנות צינית לשרת התרבות מירי רגב, במקום הצהרת נאמנות למדינת ישראל שהיא לכאורה דרשה.
קטונתי מלבקר את סגנונו הספרותי של שלו, אבל את חוקי המשחק במגרש העיתונות אני מכירה היטב. אתה יכול להפליג בדברי שבח וקילוסים, או בדברי גנאי והכפשות, כל זמן שמה שהוציא אותך למסע ההכפשות הזה הוא איזשהו בסיס עובדתי. הטענה שעליה התבסס מאיר שלו, כאילו השרה רגב דורשת מאמנים הצהרת נאמנות, היא לא פחות מעלילה.
לא רק שלו כתב כאילו רגב דורשת מאמנים הצהרת נאמנות, גם שאר החברים הקבועים של מקהלת השמאל הליברלי הזדעקו יחד מהשלטון המסוכן, ובפאנל "אולפן שישי", שבו איש לא אתגר את השיח האחיד, הסבירה השחקנית גילה אלמגור: "חופש הביטוי והיצירה הם עמודי התווך של הדמוקרטיה. הצהרת נאמנות היא של משטרים חשוכים".
אם כך, להלן העובדות: לאחר שנכוותה ברותחין, ומצאה את עצמה מממנת בכספי ציבור הצגה המפארת את דמותו של המחבל וואליד דקה שרצח את החייל משה תמם ז"ל ומוצגת במסגרת "יום האסיר הפלסטיני", עשתה שרת התרבות את מה שנדרש ממנה כאחראית מיניסטריאלית למחדל, ושלחה את הצוות המשפטי שלה להכין שיעורי בית ולדאוג שמקרה כזה לא יישנה.
הצוות המשפטי המקצועי - שהגיע למשרד התרבות עוד לפני השרה רגב ויישאר גם אחרי שתסתיים הקדנציה שלה - ישב על המדוכה והציע תיקון מינורי לחוק התקציב הקיים, והקווים המנחים פשוטים: גוף תרבות שיעבור על החוק (הקיים) ויעשה את אחד מהמעשים הבאים: ישלול את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; יסית לגזענות, לאלימות ולטרור; יתמוך במאבק מזוין או במעשה טרור, של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל; יציין את יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל; יעשה מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה - לא יוכל לקבל תקציב מהמדינה.
איפה כאן הדרישה להצהרת אמונים של האמנים? איך פשטה העלילה הזאת, שתפסה כל כך חזק עד כדי כך שאולי יש אמנים שבאמת ביקשו לדעת איפה מורידים את טופס ההצהרה באתר משרד התרבות? האם שלו באמת חושב שמדינת ישראל צריכה לממן בכספי הציבור מופעים או אירועי תמיכה המעודדים אלימות לאומנית ערבית או יהודית? האם העובדות העיתונאיות הובילו את שלו הפעם, או שהיה זה הרצון לספר סיפור?
הנה הצעה לסיפור המבוסס על ההיסטוריה: מן המפורסמות הוא שבתקופת ציד המכשפות לא היו בעולם מכשפות אמיתיות. מי שרצה לצוד אותן היה חייב מאז ומעולם לייצר אותן קודם בעצמו ורק אז לצוד אותן להנאתו. ואיך היו בודקים אם המכשפה היא באמת מכשפה? לזה היו לאורך ההיסטוריה כל מיני טכניקות חביבות. למשל היו קושרים את ידיה ורגליה של האישה חסרת המזל, ומשליכים אותה מראש צוק לים. אם היא לא טבעה סימן שהיא מכשפה ודינה מוות. ואם טבעה? אופס, טעינו, חבל.
השרה רגב עשתה כאן את תפקידה נאמנה, גם אם ברעש מיותר ובחוסר אלגנטיות. אולם שלו ומרעיו קושרים אותה בחבלי הייסורים של מילותיהם המושחזות, כותבים לה על הגב "מקארתי" וזורקים אותה אל הים, כאילו היא מובילה את המדינה לעידן של חושך ומועקה. לצערי, לא אור ושלווה הרגשתי כשקראתי בשבוע שעבר את מאיר שלו, אלא חושך ומועקה. חושך ומועקה של מקארתיזם אמיתי, כזה שממציא מכשפות ואז צד אותן לעיני כל.
לא רק דבריו וסגנונו של שלו הטרידו אותי השבוע. כמו רבים אחרים גם אני חשתי מצוקה לנוכח "קמפיין" (שלמעשה היה בסך הכל פוסט בודד) ה"שתולים בתרבות" של ארגון אם תרצו.
אין דרך להצדיק את ההשחרה הזאת של פניהם של יוצרים ואמנים ישראלים, שאני בטוחה שהם אוהבי עמם, ארצם ומדינתם על פי דרכם. אבל חשוב לשים לב לעובדה אחת: מי שהפכה את הפוסט הבודד הזה לקמפיין בסדר גודל מפלצתי היא התקשורת.
הפוסט האומלל הזה נפל לידיהם של אנשי התקשורת נחום ברנע, אמנון אברמוביץ' ושות', ועזר להם להציג מצג שווא של נרדפות אנשי הרוח על ידי הממסד, של אווירת "רפובליקת ויימאר" ושל מקארתיזם, כאשר למעשה הם עצמם מנפחים את הפרובוקציה וקושרים אותה לשלטון.
שוב בדיקה קרה של העובדות תראה את האמת: מנכ"ל אם תרצו לקח אחריות על ההשמצה חסרת הטעם והבסיס, והתפטר מתפקידו. רק מאיר שלו השמיץ שרה בישראל ללא בסיס עובדתי וימשיך לקבל משכורת גם בחודש הבא.
הספירה נמשכת: 145 ימים לגל הטרור, ואף משפחה של מחבל לא גורשה מביתה.