גם להיאבקות חופשית יש חוקים ושופטים; לפעמים מזנקים שני מתאבקים על השופט ויושבים דקה ארוכה על בטנו, אבל בסופו של דבר הולכים כולם הביתה בבריאות טובה יחסית. בחירות 2016 החלו כהיאבקות חופשית, ו־11 חודשים לפני קיומן הן הידרדרו במהירות למועדון קרב; כולם חוטפים ומחטיפים מכות רצח אבל לא רק שהקרב מכור וסודו לא נשמר, אפילו סיקור תקשורתי הוגן אין לו.
ראיתי מקרוב והשתתפתי בכיסוי מערכות בחירות החל מניצחונו של ג'ימי קרטר על ג'רלד פורד ועד ברק אובמה נגד מיט רומני ב־2012. את השאר למדתי מהעיתונאים הפוליטיים הגדולים ביותר שקמו באמריקה. אינני זוכר מערכת בחירות מרושעת, מלוכלכת, אלימה וירודה כל כך המתרחשת ברובה מתחת לחגורה.
הסיפורים האמיתיים והחושפניים על הבחירות באמריקה והניתוחים המרתקים והאינטליגנטיים שלהן, נכתבו בטווח של שנים בספרים מתוחקרים היטב וכתובים לעילא, כאשר התוצאה הייתה עניין גמור והמנצח שכן לבטח בבית הלבן. מהמצטייר כבר עתה, זה מה שיקרה בסיבוב הנוכחי של תפוס כפי יכולתך. דווקא בבחירות הללו שאי אפשר להפריז בחשיבותן כגורליות ומכריעות בקרב על נפשה ודרכה של אמריקה, נשלם תהליך הפיכתה של התקשורת האמריקאית על רוב אפיקיה, מכוח שיטור, סיקור אמיץ, עמוק ומקיף, המציג עובדות חיוניות על המועמדים בפני הבוחרים ושאלות שחובה מוסרית עליונה למועמדים להשיב עליהן, לגרסה עלובה וחיוורת של תוכנית ריאליטי נטולת שיניים, המתנערת מחובתה ההיסטורית והמוסרית לאזן את המגרש ולהניח לשני השבטים הנלחמים על הבכורה לעשות כן בדרך דמוקרטית הוגנת.
מזמן לא נראתה התקשורת האמריקאית כה רופסת ונטולת עניין לעשות סדר בבלגן ההמוני המתרחש מול עיניה ולכפות על המתמודדים יותר מעמידה בזמן שהוקצב לתשובתם בעימותים. גם לאכוף את החוק השולי והמשני הזה התקשורת אינה מצליחה; הפעמונים האלקטרוניים מצלצלים שוב ושוב כאשר המשיב התורן ממשיך בנאומו באין מפריע עד שהאוויר בריאותיו אוזל.
לא תמיד זה היה כך. רק לפני 40 שנה נטלה העיתונות חלק אמיתי בעיצוב הבחירות ובהשפעה על תוצאותיהן. לא רק באמצעות הכרזת תמיכה במועמדים, כפוף להחלטת המערכת שהטילה על אחד מכתביה הבכירים לנסח את המניעים ל־Endorsement, כפי שהכריז בשבת שעברה ה"ניו יורק טיימס" על תמיכתו בהילרי קלינטון ובג'ון קייסיק. התמיכה הייתה צפויה; יותר הרע והרעה במיעוטם מאשר הצהרה מהדהדת, מנומקת ואופטימית. עיתונים תומכים במועמדים שאותם קל להם לעכל ובאלה שהמו"לים שלהם מושקעים בהם ועיניהם נשואות לעתיד ולהחזר צפוי. מה שנעלם ונמוג מהעיתונות הוא נשכנותה ההיסטורית. תחושת השליחות שלה. חובתה להפשיט את הנושא עיניו למשרה הרמה במדינה עירום ועריה ולספר את סיפור חייו המלא על מעידותיו, פליטות הפה והקולמוס שלו, קשריו הסמויים מהעין וחבריו - אם היו לו - בקוזה נוסטרה.
ביל קלינטון היה האחרון שקיבל מנה גדושה מהתבשיל המוקדח הזה והוא רודף את רעייתו. אני מתרשם שיהיה קשה היום לעסוק בשירותים האוראליים שקיבל מועמד זה או אחר בנסיבות בעייתיות ומינוי חוקר מיוחד בלי להידרדר למיני לשון נופל על לשון. העיתונות מאסה בז'רגון שהפך את נשיאותו של קלינטון לקיר בשירותי גברים בתחנת דלק של נהגי משאיות, אבל דונלר טראמפ מתכוון לגרור את הסחורה המוכתמת כולה כדי להשמיד את הילרי קלינטון. העיתונות תכסה את עיניה מצביעות אבל תניח לו לומר את דברו.
###
זה יותר מגעגועיו של עיתונאי מבוגר לעיתונות ולטלוויזיה שחרצה פעם גורלות. זה יותר מהיעלמותם של שדרים ועיתונאים מסדר הגודל של וולטר קרונקייט, דן ראדר, רוג'ר מאד, בוב שיפר, ג'ון צ'נסלור, בוב סיימון, אד בראדלי, טים ראסט, פיטר ג'נינגס, טום ברוקואו, אריק סוורייד בטלוויזיה והנטר תומפסון, פי. ג'יי. אורורק, ביל גריידר, גרי ווילס, ג'וני אפל, נורמן מיילר, ג'ימי ברסלין, טימותי קראוז, מרימן סמית', ג'ול וויטקובר ורבים אחרים בעיתונות. זאת העובדה שמישהו כטראמפ יכול להשתולל כאוות נפשו, להשמיץ ולהוציא את דיבתם של מועמדים באופן הברוטלי והבוטה ביותר בלי שמישהו מהעיתונאים המופקדים על סיקורו יקרא אותו לסדר.
גופי תקשורת רבים מדי מרשים לאינטרסים שתמיד היו להם להכתיב את התנהלותם ולהיכנע למרות בעליהם. האינטרנט, אותו סמבטיון גדול ופרוץ של בעלי מקלדת שאינם סרים לכללים עיתונאיים, הוריד את הענף לאשפתות. לא כולם ולא כל הזמן, אבל הרף מונח בגובה הקרסוליים.
בתשובה לבקשת תגובה של ה“דיילי ביסט" מטראמפ על הסיפור שהמיליארדר אנס את אשתו הראשונה, הגיב טראמפ באיום בתביעה. במה שנראתה כפעולת נקמה פרסם ה“ביסט" את סיפור חברותו האמיצה של טראמפ עם רוי קון, עורך הדין ומי שהיה יד ימינו של ג'ו מקארתי, שעליו נכתב המחזה “מלאכים מעל אמריקה". קון פתח את דלתות המועדונים הנחשבים במנהטן בפני טראמפ, הצעיר השאפתן שהגיע מקווינס. כאשר קון וחבריו השמידו את תכולתו של בואינג 747 בטיסה פרטית שהפכה לאורגיה, ביקש קון מטראמפ שיכסה עבורו את הנזק.
מי שהחמיץ את העשור שבו היה "Spy" המגזין החצוף, השובב והאמיץ באמריקה החמיץ את התנכלותו המתמשכת לטראמפ שהייתה מגובה בעובדות, בתחקירים ובמספרים. טראמפ איים בתביעות, אך "Spy" לא נסגר בגלל טראמפ. לא פחות התנכל המגזין להילרי קלינטון. השניים שאולי יתמודדו על הנשיאות היו הגיבורים החביבים על "Spy".
לא תמיד זה היה בטעם טוב; כמו השער שעליו הופיע פוטו־מונטאז' של קלינטון בביקיני עור שחור עם שוט בידה. אבל החשיפות היו אמיתיות, התחקירים בדוקים והעקיצות כואבות. סופו של דבר שגריידון קרטר, מעורכי "Spy", הוא היום עורכו הראשי של “וניטי פייר" השמנוני והמצטופף בחצרות שועי ועשירי עולם. כאשר ניהל טראמפ את קרב האגו האימתני שלו נגד רשת פוקס בדרישה שמייגן קלי לא תנחה את העימות האחרון לפני איווה שממנו בחר להיעדר, שכנה קלי בצילום מופת מחמיא על שער “וניטי פייר" וכתבת דיוקן מפרגנת בתוכו. אני מניח שקלי אינה הבימבו שטראמפ טוען שהיא, אבל התזמון של הצגתה כדוגמנית צמרת - היה מגמתי ובעייתי.
קשה להאמין שעד רגע זה ממש, אף על פי שהעליב ללא מחילה חי, צומח ודומם והפריח אמירות בלתי נסבלות על נשים והוציא דיבתם של ציבורים שלמים בשל מוצאם, נכותם, אמונתם ודתם, טרם הונח טראמפ מתחת למיקרוסקופ. אף פרט מעברו העשיר בתחום הונו, חייו האישיים, גירושיו הקולניים וסכסוכיו העסקיים, טרם הוגש לו לפירעון. הייתה זאת אשתו הראשונה איוונה, שהמליצה למתגרשות כמוה - אל תהיי צודקת תהיי עשירה, או משהו דומה.
את הטענה נגד העיתונות ניתן לצמצם לאירוע המביש - שוודאי נחשב להישג נדיר ב־CNN - שבו ראיינה הכתבת בריאנה קילר את טראמפ במטוסו הפרטי שחנה על המסלול באיווה, ובו הסביר מדוע לא ישתתף בעימות של רשת מתחרה אך גם קיבל במה להשמיץ את כל מי שעמדו להתעמת בלעדיו.
###
עד פריחתן של רשתות החדשות בכבלים לא היה צורך למלא את התדרים בהבלים פוליטיים 24 שעות ביממה. לא כל מילה שנפלה משפתיו של מועמד נישאה על גבי רוח גבית באולפן מלא שדרים משועממים ועורכים נטולי שיקול דעת. עימותים טלוויזיוניים מתקיימים מ־1960, אבל בעבר היו השאלות נוקבות וענייניות, והשואלים לא הניחו לנשאלים להתחמק. כאשר מישהו עלב בנשיא מכהן, קראו אותו לסדר ולא בהו בו בחשש כפי שעשה וולף בליצר כאשר הושמץ ברק אובמה.
העיתונות הייתה חלק מהעם באמריקה ולא התנהלה כמשקיף ניטרלי שאין לו עניין בשקרים הסיטונאיים המתחפשים לתשובות ענייניות. היום אי אפשר לשאול שאלה כמו זו ששאל השדר ברנרד שואו מ־CNN את מייקל דוקאקיס ב־1988: “המושל דוקאקיס, אילו הייתה אשתך קיטי נאנסת ונרצחת והרוצח היה נתפס, האם היית משנה את דעתך על עונש מוות?".
אין יותר טקסטים הנכתבים מהבטן. אין יותר עיתונאים המהמרים על מועמד שסיכוייו רעים. אין כתיבה ייצרית, אישית ומחויבת המסגירה את הקשר בין מחברה לעתידה של אמריקה. כאשר מישהו כמו ראיין ליזה, כתב פוליטי של ה“ניו יורקר", או פיטר ביינארט מ"אטלנטיק", מתייצבים בטלוויזיה לעסוק בפרשנות, אתה מזהה מיד את שקרה ב־40 שנה. הם מעוצבים ומטופחים בחליפות שלושה חלקים; הם מתנאים בקרדיט של פרשני הרשת המזמינה; הם מדברים במונחים קלים לעיכול אך לא מסתכנים כלל. בטקסטים הקצרים שלו לא ישכח ליזה לציין שטראמפ נוהג להשמיע מחרוזת משירי הרולינג סטונס באירועי הבחירות שלו, אבל הייתי רוצה לערוך לליזה מבחן ברפרטואר של הסטונס. לפני שהם מגיעים לטלוויזיה הם לא שוכחים לצייץ היכן יופיעו, עם מי ומתי.
זו אינה עיתונות פוליטית בנוסח קאמיקזה; זו מודעה עצמית. את הסיכונים הגדולים לוקחים סטטיסטיקנים כמו נייט סילבר ואחרים, שעיקר פועלם בניסיון למצוא את האלגוריתם האולטימטיבי שיאפשר להם להצביע על המנצח. זו אינה עיתונות אלא מתמטיקה.
###
כעשר שנים חלפו מאז התאבד הנטר תומפסון משעמום קיומי ומצרות אחרות. מבחינה פוליטית, הייתה זו נשיאותו של ג'ורג' וו. שהרגה אותו. אילו היה מחזיק מעמד היה זוכה לרגע שנועד במיוחד עבורו ורואה את ברק אובמה נכנס לבית הלבן. אין עיתונאי שהרוויח בצדק רב יותר את הרגע הזה. אילו חי היה גורם לטראמפ להתחרט על הרגע שבו החליט לרוץ. איזו הצגה גדולה הייתה זו יכולה להיות. בהיעדרו וכדי לאייר את אחד מרגעיה הגדולים של העיתונות הפוליטית באמריקה, בחרתי לחטט בהיסטוריה. היום שבו התאהב הנטר תומפסון, נסיך הציניות והאופל, בג'ימי קרטר.
היום שבו ראה תומפסון את האור היה ב־4 במאי 1974, יום שנקרא “יום החוק" ובו היה צמוד לסנטור טד קנדי שהיה אורחו של מושל ג'ורג'יה ג'ימי קרטר במעונו הרשמי. 74' לא הייתה שנת בחירות לנשיאות, וחוץ ממראה מושל בג'ינס, הייתה הגיחה לג'ורג'יה בעיני תומפסון בזבוז זמן מוחלט. קרטר היה אחד הנואמים באותו יום משמים, ואחרי שסוכני השירות החשאי הפסיקו לקפץ בעצבנות מנוכחותו הפרובוקטיבית (כך לעזאזל לא נראה עיתונאי) של שליח “רולינג סטון" במכנסי ברמודה, חולצה הוואית, סיגריה בפומית ומשקפי טייסים, נעזב תומפסון לנפשו. ברגע מבריק של השראה הוא הניח את תיק העור שלו ובו בקבוקים של וויילד טרקי, בתא המטען של מכונית השירות החשאי. במהלך הנאומים קורעי הלסתות ניגש תומפסון למכונית ומזג בורבון לכוס פלסטיק שקופה שעל שפתה תקע פרוסת לימון כדי שתיראה כתה קר.
תומפסון לא האזין בדריכות לנאומו של קרטר ולא נשא עיניו אל הפודיום. אבל כעשר דקות לאחר תחילת הנאום ואחרי שקרטר דיבר על עצמו בצניעות לא אופיינית לפוליטיקאי, שילב קרטר חמישה הילוכים בעלייה והחל אומר דברים שגרמו לבכירים בקהל למלמל באי נחת ולהרים גבות תמהות. “זה היה נאום ארוך בנזונה" (45 דקות - ר"מ), כתב תומפסון, ולעיתונאי הפוליטי הטוב ביותר שקם באמריקה, שמה שכתב בפסקה אחת לא הצליחו למחוק עשרה וולף בליצרים אחריו, קרה הדבר המדהים ביותר בקריירה העיתונאית שלו: הוא שמע נאום שהיה מלאכת מחשבת נפלאה כל כך של יכולת רטורית ש"הוא נותר מרשים שנים רבות לאחר מכן גם אם אינך מאמין בהכרח לקרטר שהיה כן ואמין בכל מה שאמר... זה היה נאום שבאמות מידה של דרמה מילולית ותיאטרון פוליטי הוא ניצב על מדרגה אחת עם נאומו של גנרל דאגלס מקארתור ‘חיילים זקנים אינם מתים', שנשא בפני הקונגרס ב־1951 והשומר עדיין על כוחו כיצירת מופת של בולשיט סהרורי".
ככל שהתבונן סביבו וניסה להפנות את תשומת לב המשתתפים להרפות ממלאכת הקודש של סביאת אלכוהול, כולל טד קנדי שהיה ערני דיו להבין שקרטר חוצב את תחילת הדרך הארוכה והמפרכת לבית הלבן ועל פי ניחושו של תומפסון גם הסיבה לכך שקנדי התמודד על המועמדות רק ב־1980, אף אחד חוץ ממנו לא חש בדרמה הפוליטית של פעם בחיים שהתחוללה.
“אינני רשאי לדבר איתכם על חוק", אמר קרטר, “משום שבנוסף להיותי מגדל בוטנים אני מהנדס ומדען גרעין ולא משפטן... אחד המקורות של הבנתי בדבר מה נכון ולא נכון בחברה שלנו הוא חבר שלי, משורר בשם בוב דילן". ק־א־ז־א־ם! זרם חשמלי חלף בגוו של תומפסון עד לסניקרס הלבנות שלו ורק במזל לא השגיח אף אחד באישוניו המורחבים מאחורי משקפי השמש שלו. לסתותיו של תומפסון ננעלו על קרטר כמו באחד מאיוריו הפוליטיים המסויטים של חברו ראלף סטדמן. “באמצעות האזנה לתקליטים שלו ולשירים ׳Like A Rolling Stone','The Times 'they’re A-Changin' ו'The Lonesome Death of Hattie Carroll', למדתי להעריך את הדינמיקה והשינויים בחברה המודרנית".
“שאלתי מישהו שישב לצדי", כתב תומפסון, “מה לעזאזל שמעתי כרגע? כמובן שלא קיבלתי מענה, אבל זה היה הנאום המשמעותי ורב החסד ששמעתי מפי פוליטיקאי בחיי. זה היה קול כעסו של איכר פופוליסט. מדויק ביותר בקביעותיו ובשיפוטו ובעל אחת האמירות המקוריות, המבריקות ובעלת המטפורות הביזאריות ביותר שמי שהיה בהכרה שמע מימיו".
יותר מכל הייתה זאת האטי קרול - משרתת שחורה שמעשה לא מתחשב וברוטלי של בעל מטע כותנה לבן גרם למותה - ששבתה את לבו של תומפסון. אדונה הלבן של האישה השחורה המעיט בערכם של חייה, אבל נשפט לשישה חודשי מאסר בלבד. קרטר תיאר כיצד פוליטיקה מושחתת ומערכת משפט רקובה יכולות להשית עונש כה קטן וכיצד אומה שנפגעה כה קשה מווטרגייט שיקפה פיחות גדול בערכים אנושיים. תומפסון היה מורגל בפטפטת השקרית של ניקסון והמפרי. בקרטר הוא מצא אומץ לב פוליטי שעליו רק קרא בסיפורים על תומס ג'פרסון וג'יימס מדיסון.
בסוף הנאום ביקש תומפסון מקרטר עותק של הנאום. המושל הראה לו דף נייר צהוב שעליו היו משורבטים משפטים בודדים. אבל הנאום הוקלט ותומפסון קיבל קלטת. במשך שנתיים, עד בחירות 1976, לא עזבה הקלטת את תומפסון והוא השמיע אותה לכל מי שהיה מוכן וגם למי שלא. 30 שנה לאחר מכן, אחרי מותו, נמצאה הקלטת בתא הכפפות של הג'יפ שלו.
כאשר ניצח קרטר בפריימריז בניו המפשייר בהפרש של 30%, שכנע תומפסון את עורך “רולינג סטון" יאן וונר לפרסם סיפור שער בשם “ג'ימי קרטר וקפיצת האמונה הגדולה", שבו חזר תומפסון וגולל את ההתרחשות המיתית של “יום החוק" 1974 בג'ורג'יה. הכתבה הייתה מסוג הכתבות שהזינו את המיתוס העיתונאי של תומפסון שנמצא בסימן דעיכה מאז החמיץ את קרב האגרוף של מוחמד עלי בזאיר משום ששחה בבריכה באותה שעה ושליחותו הכושלת לכסות את הנסיגה האמריקאית מסייגון באפריל 1975. היו בסיפור כל האטריבוטים התרבותיים העיתונאיים, הפוליטיים והאישיים של תומפסון במיטבו. למרות אמונתו הגדולה בקרטר, התקשה תומפסון לאמץ את יוזמתו של וונר שהחליט להפוך את הכתבה להכרזה רשמית על תמיכת “רולינג סטון" בקרטר לנשיאות. תומפסון כתב ש"עיתונאי יכול להביע את אהדתו והערכתו לפוליטיקאי אך עיתון אינו אמור להטיל את כובד משקלו מאחורי מועמד כאילו היה מהמר בלאס וגאס".
זה הסיפור כולו. הדברים נכתבים לפני הבחירות המוקדמות באיווה. מייקל בלומברג מאיים בהתמודדות עצמאית. המיילים של קלינטון שבו לקדמת הבמה ולאיים על אמינותה. לפנינו כמעט שנה של בחירות של פעם במאה ואין באמריקה עיתונות שתעשה איתן צדק.
אין יותר מי שיכתוב כך: “כוחה של הנשיאות כה רב שטוב שרק אנשים מעטים באמריקה הבינו את חומרת מצבו הנפשי של ניקסון בשנתו האחרונה בבית הלבן. היו שם רגעים שאפילו חבריו ועוזריו הקרובים ביותר היו משוכנעים שהנשיא היה כה מטורף מכעס ואלכוהול ולפות בציפורני דיכאון אובדני, עד שהוא היה במרחק שני מרטיני מלנעול את עצמו במשרדו ולעשות את שיחת הטלפון שבעקבותיה היו מטים מפציצים אסטרטגיים את כדור הארץ על צירו והורגים 100 מיליון בני אדם".