ועדת החקירה טרם השלימה את עבודתה, אך אין חילוקי דעות על המסקנה הראשונית: ההורים התרשלו. יום שישי שעבר, בעוד האבא מזפזפ בין הקלטות היומנים של הערוצים על "התחקיר" על פציעתו של בן כהן והאמא מחפשת דברים מצחיקים בעיתונים, הודיע הנסיך הקטן: "אבא, אני לא רואה". 
עיניו היו עצומות והוא הסתובב בזירה כסומא, בעודו נתקל בחפצים שפיזר. תפקח את העיניים, גאיצ'ו, אז תראה הכל, הפטיר האב. "אבל אני לא רואה", ענה הילד. הבטתי בו. עיניו היו עצומות בחוזקה, אולי הוא נבהל מהכתבה על עוטף עזה? אמו חיבקה אותו, אבל הוא לא פקח. גיאצ'ו, מחר הולכים להצגה של מיקי, איך נלך אם אתה לא רואה? אבל הוא לא השיב, רק מצץ את האצבע. 
נלחצתי, אבל הפגנתי רוגע. כיפוש, תעשי לילד קומפרס עם תה, משהו מציק לו בעין. בראש רצו לי כל הסיוטים האפשריים, חיבקתי אותו ומיששתי את אזור גזע המוח, והתחננתי שיפקח את עיניו, הוא סירב. טוב, תגיד, מה כואב לך? כואבת לך העין? הוא לא השיב. כיפוש החליטה שהתרופה הטובה ביותר היא שינה, אז היא החליטה. שמעתי מהסלון שהתרופה לא עובדת, אבל לא רציתי להלחיץ את המערכת. אבל בחצות החלטתי שזהו, הולכים למיון. כיפוש רצתה לנסוע למר"מ ברמת השרון, אני החלטתי על המיון בבית חולים דנה, ואני יותר חזק. 

***


את 11 הדקות מהבית למיון לא אשכח בחיים. הילד, כפות במושבו, שר שירים, ואני חי בתוך גלים של התקף חרדה מטורף. הודעתי לאישה שתמנע מהילד לגעת במשהו, כי הסביבה נגועה בסטרפטוקוקים. "מאמי, די תרגיע. אתה מפחיד את הילד עם החרדות שלך. שב, מה אתה מסתובב סביב עצמך? שב כבר". לך תסביר לאישה שאני בסה"כ סורק את האזור כדי לסמן תאי שירותים, ולחשב בראש אם אגיע אליהם, לפני שאקיא מהלחץ. 
הרופאה הייתה חמודה ויעילה. היא מיד אבחנה שהבעיה היא האבא המוטרף. "הכל בסדר, הילד חיוני ומגיב, תירגע". היא ביקשה ממנו לפקוח את עיניו, הוא סירב, ואז היא אמרה: "לא ראיתי דבר כזה בחיים". הצלחתי להגיע לשירותים, סוג של הישג. ברחתי החוצה, הצתי סיגריה ופניתי לאלוהים, בטמפרטורה של 7 מעלות. טוב, בסדר, אני חלאה, אבל למה לפגוע בילד? אל תעשה לי את זה, אני אשתנה, אני מבטיח.
במקביל במיון הזעיקו מומחה לרפואת עיניים, ושלחו אותנו למחלקה. "אבא, קח אותי על הראש", ביקש הנסיך. הנפתי אותו וצעדנו בקור המקפיא לבניין האשפוז. כמובן שנזכרתי מיד בתקופה שביליתי כאן 16 ימים מהגיהינום, לפני שלוש שנים. לא הייתה נפש חיה בסביבה, ואז נפלנו על ד"ר בוריס, רוסי שהביט על הפציינט, ציווה עליו לפקוח את עיניו, ולא אהב את הסירוב. "שב, תחזיק אותו חזק, שלב לו את הידיים, ותפוס לו את הראש". הלו, חבר קומראד, תרגיע, זה ילד, אנחנו לא בחקירה של הקג"ב. אתה רואה שהוא מבוהל וגם לא רואה אותך. מה נסגר איתך? הוא פוחד.
לא האמנתי שילד בן 3 וחצי יכול להיות כל כך חזק ולהתמודד עם התפיסה שלי, אבל עובדה. טוואריש בוריס עמד מולי, אוחז שני מקלונים שנועדו להפריד את העפעפיים של הנסיך שלי, ורק אמר: "אתה לא מתאים. תן לאמא לשבת ולהחזיק את הילד". שנאתי אותו מיד. רציתי לבקש ממנו הוכחה לדיפלומה, כדי לוודא שלא קנה אותה בהתכתבות עם הג'מעה של עקיבא פרדקין. אבל כיפוש מיד התיישבה ועטפה את הילד הבוכה בחיבוק. הבטתי בה, היא אף פעם לא נלחצת, האישה הזו. עוגן של קור רוח. היא רק אמרה "דוקטור, בעדינות עם הילד, הוא מבין הכל והוא מבוהל, אז לאט־לאט והכל יהיה בסדר. גיא, תן לרופא לבדוק אותך, הוא רוצה לעזור לך". הילד סירב, והרופא תפס לו את הראש. זה חיסל אותי סופית, עפתי החוצה. 
מאחר שלא הספקתי לבחון את הזירה לפני כן כדי לאתר שירותים, אז זה קרה במדרגות. בסדר, לא נורא. ראו כאן כבר דברים גרועים יותר. הזעקות של הילד חתכו לי עשר שנים מהחיים, הרגשתי איך הזיפים בפנַי מלבינים. היד רעדה לי, אפילו לא יכולתי להצית סיגריה בזולה שמצאתי. מה הוא עשה לעצמו, קיבינימט? איך לא שמתי לב? למה הייתי חייב להתרכז בטלוויזיה המזוינת? מה יהיה עכשיו? 
חזרתי לחדר הבדיקות, בוריס כבר היה בשלב הכתיבה. הילד אמר "אבא, רוצה ללכת מכאן". כיפוש הסבירה לי שהרוסי מצא שריטה בקרנית עין שמאל. "טוב, תקשיבו", אמר הדוקטור, "טיפות וג'ל, אם יש החמרה תחזרו". בטח, אליך לא נחזור, גם אם העולם יתהפך, החלטתי ביני לביני. 
יצאנו לעולם הקר, בדרך חזרה לרופאה במיון ילדים. כיפוש הודיעה לי שהרופא היה בסדר גמור, רק חסר רגישות לילדים. "הוא נורא קר, מאמי, פשוט קר". טוב בסדר, שחררי, אם היה מרוקאי, היה רועד מעצבים ולא מוצא את העין. 

***
בחמש בבוקר השתחררנו מהטראומה. האמת היא שעם כל הכיף לבקר את מערכת הבריאות, קיבלנו שירות מדהים. נכון שהכל הלך מהר, המיון היה ריק, כי שפר עלינו מזלנו וילדי ת"א לא היו חולים באותו יום. אבל באמת שמיון הוא סוג של מיקרו־קוסמוס, שבו רופא רוסי, אח ערבי מיפו ורופאת ילדים אנושית ומדהימה פועלים בסינרגיה מעוררת התפעלות וחפה מגזענות. אולי דווקא כאשר אנחנו במצוקה אמיתית, והעטיפות שמגדירות אותנו מוסרות מאיתנו, אנחנו חוזרים לבסיס האנושות - רק להיות בני אדם. 
הילד הסכים לפקוח עין אחת, ושמחתי כאילו אראלה הבטיחה להתקשר אלי במשך עשרה שבועות ברציפות. הוא ואמו נרדמו, ואני סרקתי את הזירה בסלון, כאילו אני דיוויד דוכובני מ"תיקים באפלה". מצאתי בורג וסוללה שהוא פירק מהשעון המעורר שלי. כן, אמרו לי כבר שהוא תותח במוטוריקה עדינה, מספיק עדינה כדי לשרוט את העין, אולי יותר עדיף להיות מוגבל כמוני, ולא לדעת להבריג בורג, ואז מקסימום שורטים את היד. מטראומות אני נרפא באמצעות שינה. 13 שעות הספיקו לי להחלים. 
שמחתי לראות את הילד מתלוצץ עם סביבתו. זה סוג של פלא שמיני, האופן שבו ילדים מתאוששים ממפגעים שונים. טוב, עדיין כל ניסיון להזליף לו את הטיפות מחייב אותי להפעיל כוח בלתי סביר בעליל בריתוק. אבל לשמוע אותו בסוף "זהו, אבא, לא נורא", פשוט ממיס אותי. 
אני מביט בו ואומר לעצמי, אלוהים, סדר לי שזו הטראומה האחרונה שחווה. רק בן 3 וחצי, את ארבעת החודשים הראשונים לחייו בילה בבית חולים רוסי, עוד שנתיים בבית יתומים, וואלאכ די, לא מספיק? אני מאוד מקווה שכן. אני לא יודע איך גיא מעכל את החרדות, אבל אני משוכנע שאבא שלו כבר לא עמיד כפי שהיה פעם מזמן. בסדר, עוד רגע יעקב ליצמן מארגן לנו את הגראס הרפואי חופשי חודשי. רק "ליצמניות" יסדרו לנו את הראש. אבל לפני זה, אם שכחתי: תודה לצוות בדנה, הייתם גדולים מהחיים, מקווה שלא ניפגש עוד לעולם.

שגריר רמת גן 



שמעתי שתושבי העיר רמת גן קצת מבוישים. ראש העירייה לשעבר, צבי בר, הורשע ונשלח למאסר. ראש העירייה הנוכחי, ישראל זינגר, נעצר וממתין להחלטה בעניינו, אם יוגש כתב אישום. אבל לעיר נוסף לאחרונה חיזוק משמעותי: שגריר ישראל ב־OECD ובאונסק"ו, כרמל שאמה־הכהן. הוא הפסיד לזינגר בבחירות לפני יותר משנתיים, חזר לכהונה של חודשיים בכנסת, ונעתר לבקשתו של שר החוץ לשעבר, איווט ליברמן, לעזוב לפריז, כדי שאלכס מילר ייכנס לכנסת.
 
באוגוסט 2014 החל שאמה־הכהן לכהן כשגריר. אבל הג'וב כנראה ריק מתוכן ממשי, כי יש לו כל הזמן שבעולם להביע את דעתו על ניהול העיר; להתנצח באמצעות הפייסבוק עם מתנגדיו; לנהל עתירה מינהלית בבית הדין לעבודה נגד מינויה של עובדת לתפקיד מסוים; להביע את דעתו על החלטות מועצת העיר, שליחים שיוצאים מטעמה לביקורים בחו"ל, ובעצם מה לא.
 
רק חבל שהחופשה של שאמה־הכהן בפריז מתבטאת בעלויות של מיליוני שקלים לקופה הציבורית, מאחר שיצא לצרפת עם רעייתו וארבעת ילדיו. זה לא הזמן להתעכב על ההטבות שלהן זוכה כל שגריר עם משפחה שכוללת ילדים קטנים - אבל לפחות שיתרכז בעבודתו/שליחותו ולא יתעסק בנושאים מוניציפליים. 
 
המעורבות שלו בתחומים שונים בעירייה רומזת (לכאורה כמובן, תמיד לכאורה) על רצונו להתמודד על ראשות העיר, בבחירות הבאות. ב־28 בנובמבר 2015 כתב כרמל לתושבים בפייסבוק תגובה על כתבה שהתפרסמה בעיתון "המקומון". "שבוע טוב תושבי ר"ג. הכתבה זעזעה תושבים רבים, אבל אשלים לכם את התמונה בכמה עובדות", כתב, החל לפרט שיבושי הליכי מכרז, וסיפר מהי האג'נדה האישית שלו. אגב, כל הסיפור הזה כל כך משעמם וקלוש, שאפשר היה לכתוב אותו מחושה בסלמה ג', ולא מדירת שרד בפריז.
 
ב־29 באותו חודש הוא מעדכן פעיל בשם אמנון יוסף על איזה מינוי הזוי, שקשור לרעייתו של מ"מ ראש העירייה, משה רווח. יוסף מעדכן את החבר'ה. אגב, רווח תבע את שאמה־הכהן בבית משפט, עוד לא נקבע מועד לתחילת הדיונים. איך אני יודע? קראתי בפייסוש. 
 
מצפייה בדף של כרמל, מתברר שהוא מתכתב בפייסוש עם עוד פעיל בר"ג, ומצר על כך שבטח ביועציו בקמפיין הבחירות, ולא הציע לזינגר בדיקת פוליגרף לשניהם, בסוגיית התמיכה של ארגוני פשע בעיר; באותו יום הוא מזכיר לנופר בר־חיים שאביה מחזיק בנכס עירוני רווחי, ללא מכרז. בנוסף הוא מזכיר לה שצבי בר מנע אכיפה על עבירות בנייה שביצע אביה ומוצא את הזמן לכתיבת הפוסט הבא: "שיבושם לתושבי ר"ג, שאוכלים את מה שבישלו. עד סוף אפריל (תהיה) המלצה לכתבי אישום, להרבה מאלה ששפכו את דמי. אז מי אמר שאין אלוהים?". כנראה שלשגריר יש גם זמן למהלכים בפרקליטות, והוא מיידע את הציבור שלו נגד מי יהיו כתבי אישום. 
 
הלאה, בפנייה ללוחמי העיר ר"ג בשיתוף עמותת "העיר שלנו!" הוא מספר להם על משלחת לניו יורק, על אחד מסגני ראש העירייה שעלות שכרו מעל 70 אלף שקל בחודש, "אך מהיכרותי עמו, שליטתו בעברית אינה מושלמת, ובאנגלית היא אפסית". בברכת שנה טובה לידידתו עובדת העירייה, סיגל חורש, הוא כותב: "חבל שאני לא יכול לפרט איזה מחמאות קיבלת לאחרונה מבכיר באחת מרשויות אכיפת החוק במדינה". 
 
רגע, האם הוא מכהן כשגריר ישראל? האם הוא עובד בפריז? למה הוא מנתח עדויות של סיגל חורש בפני החוקרים, ומדוע הם מחמיאים לה בפניו? 
 
יש עוד עשרות התכתבויות שכוללות השמצות על נשים שמועסקות בתפקידים בכירים בעיריית ר"ג, שמתאימות אולי לפייטון פלייס או לכתריאליבקה, אבל לא כאשר שגריר ממונה מתייחס לנושאים אלו. 
 
***
 
הפרסומים של כרמל שאמה־הכהן הביאו רבים מהמעורבים לפנות בתלונות לנציב שירות המדינה, עם העתקים לרה"מ ושר החוץ, סגניתו ולמנכ"ל המשרד, דורי גולד. 
 
זנה ומשה לייבוביץ', הוריה של סימונה גרושקה, עובדת בכירה בעירייה, כתבו ב־14 בדצמבר 2015: "לדאבוננו הרב, אנחנו נתקלים מדי יום בנספח כרמל שאמה, שנטפל לבתנו. במקום לעסוק בתפקידו כנספח כלכלי, הוא מתעסק אך ורק בענייני העיר ר"ג, באמצעות פוסטים בפייסבוק - לעתים בשמו, ולעתים באמצעות שמות פיקטיביים - ובהם מכפיש את בתנו. אנחנו מצפים שמדינת ישראל תהיה אחראית על נציגיה, ותדאג שיעסקו רק בתחומים שלשמם נשלחו מטעם המדינה, כאשר אנו, משלמי המסים, מממנים מטרה זו". 
 
פנייתם של בני הזוג לייבוביץ' טרם נענתה, אבל עברו רק שבעה שבועות. תושבת העיר, עדנה רופא, פנתה גם היא לנציב שירות המדינה, ובין השאר כתבה: "אני כתושבת העיר, כמו רבים וטובים אחרים, תוהה מי מפקח על צעדיו, דרכו ואופן התנהלותו של כרמל שאמה־הכהן כעובד ציבור. אני פונה אליך בדרישה לבחון את כשירותו לתפקיד, לנוכח התנהגות אלימה, שלא לומר עבריינית בתפקיד ציבורי".
 
עו"ד גדיאל בלשטיין, שבנו היה פעיל בתפקידים שונים בעירייה, כתב לנציב שירות המדינה ב־8 בדצמבר 2015 מכתב בן שלושה עמודים, ובו הוא מציין בין השאר את הוראות התקשי"ר: סעיף 42.222 אוסר על עיסוק בעניינים שאינם קשורים בביצוע העבודה; סעיף 42.32 אוסר פעילות פוליטית על עובד במעמדו של כרמל שאמה־הכהן. הכותב מציין כי אינו פוליטיקאי, אין לו כוונות פוליטיות, אך הוא הפך למטרה של השגריר, בעקבות פעילותו של בנו, ולדבריו שמו הטוב כעורך דין, אינו הפקר.
 
גם עו"ד בלשטיין לא זכה למענה מהנציבות. מקריאת מאות עמודים, חלקם עם תכנים שמבזים את המושג דיפלומטיה, לא ברור איך כל הרשויות האחראיות על תפקודו של שאמה־הכהן כשגריר, מאפשרות לו להתנהל כך. מצד שני, אולי זה כן ברור, אפילו ברור מדי. אין מי שיעצור אותו.

מכרמל שאמה-הכהן נמסר, בין היתר, בתגובה: הכתבה לוקה בחד צדדיות ועיוות המציאות. נציבות שירות המדינה בדקה את הנושא עם משרד החוץ ועמדתי התקבלה במלואה. אם קופמן היה פונה, הוא היה מקבל את תוצאות הבדיקה החד משמעיות בעניין וכן את העובדה שהתיק האישי שלי במשרד החוץ בתקופה קצרה זכה לשבחים. כל המתלוננים התמימים לכאורה הם אנשים בעלי זיקה פוליטית מובהקת או קשר אישי מובהק לאנשים שאני מנהל איתם הליכים משפטיים.