מילה טובה: למה להורים שלי היה כל כך קשה להוציא אותה מהפה?

גם בסדר ובארגון אני לא להיט. הבגדים בארון שלי אומנם מקופלים, אבל לא לפי צבעים, אין חורף וקיץ. לפעמים אגלגל יחד זוג גרביים לא מאותו הסוג רק כדי לסיים במהירות ולשוב אל המחשב או הטלוויזיה.

סיפור סבתא: "כמה הייתי רוצה לכתוב את סוף הסרט של סבתי"
 

כשאני והסוכן שלי נוסעים לפגישות עבודה, עם אנשים רציניים יותר ממני, עוד באוטו מתחילים אצלי הפרפרים. “אני מרגישה כאילו אנחנו נוסעים ליום הורים", אני אומרת לו. הוא מחייך, כי העבודות שנותנים לי בדרך כלל יבוצעו על הצד הטוב ביותר. אבל עם דד־ליינים אחרים. כן, גם בתאריכי הגשה אני לא מדייקת.

יש בי הרבה ליקויים. וזה עוד לפני שהתחלתי לדבר על המשקל העודף, ההתבודדות הפתאומית, העצלנות והציניות. כך או כך, כשאני מסתכלת במראה, אני מחייכת. מה לעשות, אני כזו. יש לזה מחיר כבד, נכון. לא פעם גברים שהגיעו אל ביתי הרימו גבה נוכח חוסר הנשיות הקלאסית. היו מקרים ששילמתי במזומן סכומים שיכולים להספיק לתשלום על שכירויות בגין איחורים בדד־ליינים.
 

אבל טוב לי. בסופו של דבר, העצלנות הזו כיפית לי. אני לא מכירה דרך אחרת.

בשישי האחרון אחת הקולגות שלי לעבודה הזמינה אותי לקידוש בבית הוריה. היא מבוגרת ממני בעשור, נשואה, מאוד בכירה בחברה שבה היא עובדת. מבנה גופה דומה למבנה גופי. היא אמא נהדרת ואשת קריירה למופת. הגעתי אל בית הוריה, בית גדול, עם ניחוח בישול מזרחי.

היא, בעלה והילדה שלהם כבר חיכו שם. הנחתי זר פרחים ובקבוק יין בידה של אמה. “לא היית צריכה, חבל על הכסף", אמרה לי.

“תניחי לה, אמא", אמרה הקולגה והביטה בי, “אני מתנצלת, היא לא יודעת לקבל מתנות". 
 

“היא סתם עושה את עצמה, היא קיבלה הרבה מתנות בחיים", צעק אביה של הקולגה, גבר נאה, מבוגר, שיער כסוף, מעט מלא. 

“אתה מזכיר לי את יוסי בנאי", אמרתי והבטתי בו. הוא חייך. “יאללה, אני רעב", הוא לא הגיב לדברי, ניגש אל השולחן, קרא לשאר יושבי הבית והתחיל לברך.
 

“יום השישי ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם", פייט. האם הגישה בינתיים סלטים לשולחן, לא עמדה בתפילה עם כולם. הקולגה החזיקה את ילדתה בידיה וזכתה לחיבוק מבעלה. אביה בצע מן הלחם, טבל אותו במלח שלוש פעמים וחילק לנו. 
 

התיישבנו כולנו. “קומי, תביאי מפיות", הוא ביקש מאשתו. היא קמה והביאה. “איפה הקולה?", הוא שאל. אשתו קמה והביאה קולה. 

ראיתי את הקולגה שלי מביטה בהם ולא מדברת. ניכר היה כי אמה מטופחת, על ידיה צמידי זהב ועגיליה גם הם. לא נראה שהיה חסר לה משהו. אולי, אולי מילה טובה. אבל זה כבר ביניהם.
 

בעלה של הקולגה (וסליחה שאני קוראת לה כך, פשוט נראה לי מגוחך לבחור שם בדוי) הביט ביושבי השולחן ואמר “אתם יודעים שהבת שלכם עלתה עוד מדרגה בעבודה?". הם שתקו. “היא מנהלת עכשיו את הפרויקט הכי גדול בחברה שלה", הוא התפאר.
 

האב הרים את ראשו. “תביאי לי קצת מהחריף", הוא דרש מאשתו, הביט על בתו ואמר “אפשר לחשוב שאת מנכ"לית". 
 

היא שתקה. אכלה מעט מהדג ואמרה “אני לא מנכ"לית. אבל אני עובדת לא פחות קשה", אמרה לו. “העיקר שאת מביאה כסף", השיב.

ראיתי איך בעלה נוגע בירכיה תחת השולחן, כמו מרגיע אותה. “אמא, יש עוד דג?", שאלה. אני לא יודעת אם הייתה רעבה, אולי רצתה להפיג את המתח או את העלבון.
 

“בטח, כפרה שלי", אמרה לה אמה. היא קמה אל הסיר, בפעם העשירית בארוחה הזו, והניחה לילדתה עוד דג בצלחת. “לבריאות", בירכה אותה.

“את רואה, דברים כאלה את צריכה לאכול", אמר אביה, “דברים בריאים". “התחלתי לעשות ספורט", היא השיבה לו, “ירדתי כבר 14 קילו". 

“יופי, יופי. חבר שלי, יוסי מהמזגנים, עשה ניתוח, את צריכה לראות איזה רזה הוא נהיה".
 

“לא רוצה שרופאים ייגעו לי בגוף", היא אמרה ולקחה לעצמה עוד אורז.

“אז תישארי ככה", אמר.
 

שתיקה בשולחן.
 

השולחן היה מלא. עוף, דגים, אורז, תבשילים והמון סלטים. גם אחר כך, כשעברנו מהשולחן הגדול לשולחן הקטן, הונחו עליו פיצוחים, ממתקים ופירות טריים. 
 

“השקעתם יותר מדי", אמרתי. הם צחקו. “זה תמיד ככה, אצל ההורים שלי תמיד מלא", אמרה הקולגה והביטה על אביה, לקבל את אישורו. הוא חייך. “לבריאות", אמר לי.
 

הילדה החלה לבכות. “לישון, אמא, לישון", היא ביקשה. “בואי, אהובה של אמא", אמרה הקולגה ואספה אותה בין ידיה. “תעזור לי להרדים אותה?", שאלה את בעלה. “בטח", הוא נעתר. בעיניו ראיתי אהבה. הוא מעריץ אותה, הוא אוהב אותה. על אף משקל גופה, הקריירה העמוסה שלה ואביה הלא קל, בלשון המעטה, הוא אוהב. 
 

הם עלו מעלה, אל חדר השינה. אני נשארתי עם הוריה. 
 

“יש לכם ילדה מוכשרת", אמרתי להוריה. “אנחנו יודעים", הם ענו לי. 
 

לקחתי פיצוחים מן השולחן. “אז מה הבעיה להגיד לה את זה?", שאלתי. 
 

הם לא ענו, כבוד מרוקאי כזה. זו הפעם הראשונה שאני בביתם וכבר מעיזה. אם זו הייתה הפעם השלישית או הרביעית, לבטח היו עונים לי ואף מראים לי את דלת היציאה. אבל הפעם שתקו.
 

“היא עצובה משום שאתם לא מפרגנים, אתם לא רואים את זה?", אמרתי. על החיים ועל המוות, חשבתי לעצמי, מה כבר יכול לקרות? אם יגרשו אותי, יגרשו. אני גם ככה כבר שבעה.
 

הקולגה ירדה מחדר השינה ובעלה איתה. האב הביט בהם ואמר “הילדה שלכם מאושרת, שתדעו". הם לא הבינו את פשר מפגן האהבה הזה פתאום, אבל החיוך על פניהם היה אמיתי. “תודה, אבא", אמרה הקולגה.
 

נעמדתי. “אני חושבת שאזוז, יש לי עוד תוכניות הלילה". לחצתי את ידו של אביה, ואת אמה נישקתי. “אלוהים בירך את ידייך, הרבה זמן שלא אכלתי אוכל של בית". “הבית שלי פתוח בשבילך", היא אמרה ונשקה לראשי. 
 

“אנחנו נחזיר אותך", התנדב בעלה של הקולגה. “יש מוניות, באמת אין צורך", אמרתי לו. לא היה מקום לוויכוח, שלוש דקות אחר כך הייתי במכונית האדומה שלו. גם הקולגה הצטרפה.
 

“מה אמרת להם שם למטה?", היא שאלה אותי. “שיפקחו קצת את העיניים", עניתי. 
 

“הוא אף פעם לא אמר לי מילה טובה", אמרה הקולגה, “אף פעם. ואני לא מבינה, מרסל, אני לא מבינה למה ידו כל כך רחבה והלב שלו כל כך קשה איתי".

קולה נשבר. בעלה עצר בצד וחיבק אותה אליו. אני ישבתי במושב האחורי. לא יכולתי שלא להתקנא באהבה הזו. “יש לך אותי ואת הילדה", הוא לחש לה. “סליחה, אולי אני הורמונלית, בואו ניסע", היא מחתה את דמעותיה. לפני שירדתי בבית, גיליתי לה שהיא אחת הנשים שאני הכי אוהבת לעבוד איתן. חזקה, עצמאית ורגישה. לבעלה גיליתי שכל אישה תרצה עוגן בדמותו.
 

ירדתי ועליתי אל ביתי. 

כשגייסתי כסף כדי להוציא את ספרי הראשון, אמר לי אבי “זה עוד אחד מהרעיונות שלך? יותר טוב שתלמדי לנקות קצת, לסדר, להפסיק להתעצל".

כשהגעתי לעשרת אלפים השקלים הראשונים, הוא אמר “בסדר, חברים שמו לך את הכסף. אבל איך תגיעי ל־20 אלף?".
 

כשהגעתי ל־25 אלף, ערכתי השקה גדולה, כל המי ומי הגיעו אליה, סלבריטאים, אנשי תקשורת, סופרים, עורכי דין גדולים ומו"לים. 

חיפשתי את אבי, לא מצאתי אותו. אחר כך באה אחותי הגדולה ואמרה לי “לכי קצת לאבא, הוא בצד".

שם ראיתי את אבי, עומד ודמעות בעיניו.
 

“מה יש לך, אבא?", שאלתי ונתתי לו כוס מים.

“אני גאה בך, אבא גאה בך מאוד", אמר לי.
 

גם אמי עמדה בצד. היא, להבדיל ממנו, מעולם לא הטילה ספק.

חיבקתי אותה. “נו, הוא סוף־סוף הבין?", היא שאלה אותי.

“כן, אמא, אני חושבת שהוא הבין", עניתי.

עליתי לבמה לנאום נאום מפוצץ. לא לאוזני הקהל הגדול אלא לאוזני הורי.
 

ומה צריכה הקולגה הזו חוץ מחיבוקו של אביה, פעם בכמה חודשים. ומה צריכים אנחנו חוץ ממילותיהם הטובות של מולידינו?

כלום, אנחנו לא צריכים כלום.