עוד מעט היא תתעורר, תיקח מהארון את הבגדים שהשאירה לבוקר האחרון שלה איתנו, תאכל את הסנדוויץ' שהכנתי לה בפעם האחרונה - עם אבוקדו, ביצה קשה ועגבנייה - ותצא לתחנת האוטובוס, עוזבת שלא על מנת לחזור.
אני מנסה להימנע מקלישאות כמו "תראו איך שהזמן רץ", אבל בכל זאת תראו: רק לא מזמן ציינתי כאן את גיוסה לצה"ל ואת יום ההולדת ה־20 שלה ואת שחרורה - וכבר אתמול עזרנו לה לארוז את שארית התום בארגזי קרטון ופוצצנו את היונדאי של אמא שלה עד שבקושי הצליחה לצאת מהחניה ונסענו דרומה–דרומה עד לעוטף עזה. ושם, במבנה בפאתי הקיבוץ שיהיה ביתה החדש לפחות לשנה ומשהו הקרובות, פרקנו את כל המטען הפיזי. ברגשי לא העזתי לגעת.
בחוץ זרחה השמש אחרי ימים ארוכים של חורף כמעט לא מוכר במקומותינו, והמוני בית ישראל שכבר קיבלו פריחה מהטרנינג והפוך, יצאו לחפש אותה בשדות הדרום המוריקים. השלטים גרסו "אדום בדרום" או משהו כזה - ואני יכולתי לחשוב רק על "צבע אדום", המילים שבתל אביב עוברות על ידך כמו משב רוח קל שמעניין רק אם הוא עלול להתפתח לסופה - ושמעכשיו יקפיצו אותי לחייג אלייך כמו משוגע עד שתעני שהכל בסדר.
בדרך כלל אני לא שואל, את יודעת, לא מתערב, אבל הפעם סקרן אותי לדעת מה הביא אותך להחליט שאת עוזבת. מילא את הבית במרכז תל אביב, אבל מה עם השכונה המוכרת וחברות הילדות? ואת ענית לי תשובה שגרמה לי לתהות מי מבין שנינו כאן הוא המבוגר האחראי: אמרת שלא בא לך להיות מלצרית ושאת עוד לא יודעת מה בא לך ללמוד ושאחרי שנתיים בצבא קשה לך לראות את עצמך חוזרת לגור בבית, ושמצד שני לא בא לך לבזבז את כל מה שתרוויחי על שכר דירה. הסברת שעם החסכונות מהעבודה המועדפת שלך, בעוד יותר משנה תוכלי להחליט אם את רוצה לטייל קצת בעולם לפני הלימודים ושגם אם תחליטי לחזור לעיר, יהיה לך כבר כסף לשכר דירה עד שתמצאי עבודה, והכל היה נכון והגיוני כל כך עד שלא יכולתי לחשוב עוד על שום דבר חוץ מעל זה שאת עוזבת את הבית שלא על מנת לשוב.
אני פורק את הארגזים מהרכב בזמן שאת מקבלת את המפתח לממלכה הקטנה (מאוד) שלך מידי האחראית מטעם הקיבוץ, ולא יכול שלא לשים לב לבקבוקי היין והבירה שנמצאים מחוץ לחדרים שדריהם יקומו רק בשעת צהריים מאוחרת של שבת, ונזכר בימי השל"ת (שירות ללא תשלום) הרחוקים ההם של הנח"ל עם הנובלס, הגיטרה והבירה - ואף על פי שהבטחתי לנסות להימנע מקלישאות, לא יכול שלא לחשוב שכל זה היה רק אתמול. טוב, שלשום.
והנה האבק כבר נוגב והרצפה נשטפה, ואני מהדק לך את הדיקט לתוך מסגרת המיטה ממש כמו שעשיתי ביממה ההיא שהייתה לי להכין את הבית לפני שתגיעי אליו בפעם הראשונה, אי שם לפני כמעט 21 שנה. ואני מפליט "כמה חם פה", כי כל הסבר אחר לטיפה המלוחה שניגרת עכשיו לכיוון הסנטר עלול להיות מביך - ויוצא החוצה, למקום שבו אחותך הקטנה מטאטאת את שביל הכניסה מעלים, לבדוק אם רואים עד לעזה.
אני גאה בך, באמת: בקושי שלושה שבועות חלפו מאז השחרור, וחוץ מטיול קצר שבמהלכו המרת את מה שמקבלים כאן עבור שנתיים מהחיים בשבוע של שופינג באמסטרדם, כבר הסתדרת לך בעבודה שמצאת בעצמך וזה מקסים בעיני שאת רוצה לעמוד מהר ככל האפשר על שתי רגלייך, במקום להיתקע על הספה בסלון שלנו למשך עשר השנים הבאות, אותן עשר שנים שבהן הזדקנתי בבת אחת היום כשהנחתי את המזרן על מיטת הברזל בחדרך החדש.
ואני מביט באמא שלך ולא יכול לחשוב על זה שבעוד כשנה וחצי, כשאחיך יתגייס ואחותך תהיה תיכוניסטית, נהיה פתאום מוכרחים לשנות את שיח הלוחמים שמתגבש מאליו בין כל בני זוג שהופכים להורים: אתה שמרת בבונקר הלילה? אני אקום ל"כוננות עם שחר" ולהחליף חיתול. את פתחת ציר בדרך לחוג? אז עכשיו תורי לצאת ל"טווס" בגן המשחקים.
על מה מדברים כשאין בבית ילדים? ומה עושים כשפוקחים את העיניים בבוקר ופתאום לא צריך להכין סנדוויצ'ים לשלושה טרמיטים? ו... הי, תראי - מהחלון שלך רואים את הבריכה של הקיבוץ! ובתוך ההרהורים המערערים הללו טמון גם סיפוק: הרי אולי לא היית עפה רחוק כל כך אלמלא ידעת שתמיד יהיה לך לאן לחזור.
ואולי זו הסיבה לכך שכשאנחנו שבים הביתה אני מתקשר לסבתא שלך, רק שבגילה היא כבר לא שומעת את הטלפון.