מפה לשם, התרגלנו לרצח ברחובות מבפנים ולאווירה אנטי־ישראלית בחוץ. ומה הפתרון? הרי אמירותיו של ראש ממשלתנו על גדר נגד חיות הטרף לא באמת משכנעות את הציבור שזה מה שיביא לו ביטחון. ייתכן שאכן צריך גדר, אבל מי שאינו רואה מה קורה מעבר לגדר וגם מעבר לים, ומסרב להבין שאת המלחמה האמיתית אנחנו מפסידים על הלגיטימציה הבינלאומית, לא יציל אותנו משום דבר.



דרכו של נתניהו לא עובדת - כך אמרה אתמול ציפי לבני, והיא צודקת. מי שמתעלם מכך שמשיכת הזמן עובדת לטובת הפלסטינים שמקבלים עוד הכרה בגבולות 67' עם כל יום שעובר בעיקר מבלבל לנו את המוח. אבל לשמוע את לבני ולבכות, מכיוון שמה בינה לבין הדרך של המחנה הציוני?



גם היא וגם הרצוג נמצאים במקום הנכון מבחינה אידיאולוגית, אבל בואו נודה: מי יוכל היום להוביל את המפלגה? המיחזור של פרץ או יחימוביץ׳ ייטיב עם יש עתיד, לא עם מפלגת העבודה, וכל מנהיג אחר יפחד לגעת ברשימה הזאת. חלק גדול ממנה בנוי מאופורטוניסטים ואופורטוניסטיות רעשנים ורעשניות, שפשוט לא יודעים איך להתייצב מאחורי המנהיג ולהיות חלק מדרך שאינה בנויה במאה אחוז מהרעיונות האישיים שלהם. הם עסוקים בפרובוקציות לצורך האדרה עצמית על בסיס אנטי־ביבי. תגידו - לא מיציתם? תכלס, גם הדרך שלכם לא הוכיחה את עצמה.



תראו את הסאגה התורנית עם הח"כים מבל"ד: נתניהו קורא לחקיקה נגדם, צעד מוגזם שגם יפעל נגדנו בזירה התדמיתית שבה לנתניהו אין מענה. אבל במקום לספק פתרון הגיוני נגד הח"כים הערבים, המחנה הציוני שוב משחק לידיו של נתניהו. הם לא מתייחסים לבעיה, אלא רק לפתרון הגרוע של ביבי. החקיקה אינה דמוקרטית, הם מדקלמים ברוב דרמה, אבל מה, שוכחים להתייחס למעשה עצמו, ובכך מפסידים את הקרב.



השבוע התווכח מזכ"ל שלום עכשיו, יריב אופנהיימר, עם חברי המחנה הציוני, שהסבירו לו שבכל פעם שהוא פותח את הפה הוא מעביר מנדטים לביבי. אבל אופנהיימר לא הקשיב. "מפלגת העבודה בלי מחנה שלום לא שווה שום דבר", הוא הטיף בנחישות לאחת המתפקדות שניסתה לענות לו: "אבל אנחנו מחנה שלום". רק שהוא לא שמע, הוא כבר המשיך ללכת, בדרכו לפרובוקציה הבאה.



אופנהיימר, שלא מתאים בדעותיו למחנה הציוני אלא למרצ, טוען ש"אם אנחנו רוצים מנדטים, אנחנו צריכים להתבדל מהליכוד". זאת אמירה נחמדה לפרסומאי משנות ה־80, רק שבמציאות הפוליטית הנוכחית יש צורך באלטרנטיבה טובה, ולא במוצר שכל יתרונו יתמצה בכך שהוא מספיק שונה מהליכוד. כאן מצוי שורש הטעות של המחנה הציוני - חבריו גוזרים כל עשייה שלהם מנתניהו, אבל נתניהו לא צריך להיות רלוונטי לדרך נכונה. שיפסיקו לדבר עליו, ופשוט יציגו דרך אחידה וברורה. הליכוד, כזכור, זכה בבחירות מהפחד ומהיעדר בוטה של אלטרנטיבה שנתפסת כרצינית, לא בגלל שלמישהו הייתה בעיית בידול.



לפעמים מתחשק לצעוק לחבר׳ה האלה: הלו, אתם רואים אותנו בכלל? אנחנו הציבור, ואנחנו צריכים אתכם. את השפיות, את הפתרון האמיתי לאוזלת היד המאוד אמיתית של נתניהו. אז במקום לתפוס טרמפים במשחק הפוליטי הפנים־מפלגתי, אך בסופו של דבר להפסיד את המשחק לנתניהו פעם אחר פעם בזירה הלאומית, אולי תתאחדו סוף כל סוף מאחורי דרך אמיתית?