שיגור הלוויין לחלל שבוצע לאחרונה על ידי צפון קוריאה גרר אחריו שובל של תגובות נזעמות מקרב מנהיגי עולם ויצר קונצנזוס בינלאומי. גינויים יצאו מארצות הברית ובעלות בריתה במזרח אסיה – יפן ודרום קוריאה – ועד סין ורוסיה, ידידותיה של הדיקטטורה הקומוניסטית.
גם אם בפיונגיאנג עושים הכל כדי לשווק את השיגור האחרון כשליחה לגיטימית של לוויין לחלל, הרי ברור לכל בר דעת כי מטרת השיגור הייתה ניסוי לבחינת טיל בליסטי ארוך טווח, שנועד לאותת ולאיים על ארצות הברית ובעלות בריתה באזור מזרח אסיה. השיגור האחרון היה חלק נוסף משרשרת ההפרות החוזרות והנשנות מצד צפון קוריאה של החלטות מועצת הביטחון של האו"ם (1718, 1874), שאוסרות על הדיקטטורה הקומוניסטית לבצע, בין היתר, ניסויי שיגור של טילים בליסטיים. בהתחשב בכך שהפרות אלו הגיעו גם על רקע הסכמות שאושרו ונחתמו בעבר על ידי ארצות הברית והקהילה הבינלאומית ובין צפון קוריאה, ונועדו להביא את תוכנית הגרעין של פיונגיאנג לסיום, הרי שמקרה בוחן זה מאפשר מבט השוואתי בינו ובין התמודדות ארצות הברית והקהילה הבינלאומית עם תוכנית הגרעין של איראן.
כמו קוריאה, גם במקרה של איראן הגיעו המעצמות וטהרן להסכם המיטיב עם איראן ומאפשר לה לחזור ולקחת חלק במערכת הדיפלומטית והפיננסית הבינלאומית, כשחקן לגיטימי לכל דבר, וזאת בתמורה לפשרות מצדה בנוגע לתוכניתה הגרעינית.
הסכמים בין ארצות הברית וצפון קוריאה הבשילו הן ב־1994 והן ב־2012, שניהם תחת ממשלים של נשיאים דמוקרטיים בבית הלבן, והובילו לעסקה שלפיה צפון קוריאה תקפיא את פרויקט הגרעין שלה ותפתח בשיחות דיפלומטיות עם המערב בנוגע למדיניותה הגרעינית, ובתמורה תקבל אספקה של מזון, דלק ומצרכים בסיסיים נוספים. בשני ההסכמים עם צפון קוריאה - בדיוק כמו לאחר הסכם הגרעין עם איראן - מיהרו גורמי ממשל אמריקאיים וכלי תקשורת פרוגרסיביים להלל את ההסכמים והציגו אותם כעידן חדש של “שלום בזמננו". אלא שהן פיונגיאנג והן טהרן הראו מהרו מאוד כי הסכמים לחוד ומציאות לחוד. השתיים – מדינות קרובות בעצמן – המשיכו לפעול לפיתוח תוכנית הטילים הבליסטיים שלהן, ובמקרה של צפון קוריאה, אף המשיכה לפתח את תוכניתה הגרעינית.
בניגוד לממשל בוש, שהציב את צפון קוריאה ואיראן יחד – לצד סוריה – ב"ציר הרשע", שיוותה מדיניות החוץ של אובמה לאיראן מעמד של גורם מייצב במזרח התיכון ועשתה הפרדה מוטעית בינה ובין צפון קוריאה, שנותרה מבחינת הממשל מדינה סוררת, אם כי, כאמור, גם מולה ניסה הממשל הנוכחי להגיע להסכמים דיפלומטיים. מדיניות זו העלימה עין מהפרות בינלאומיות רבות של איראן, בתמורה להתקדמות דיפלומטית מצדה של האחרונה.
האם גם איראן תחזור, כמו צפון קוריאה, לפתח את תוכנית הגרעין שלה? המדיניות הנוכחית שלפיה טהרן ממשיכה להפר את החלטות מועצת הביטחון עשויה לרמוז על הבאות, אם כי כמובן אין לדעת כיצד יתפתחו הדברים. אך גם אם לא תעשה זאת במהלך 15 השנים הקרובות, לא יהיה זה מופרז להניח שתעשה זאת לאחר שיפוג הסכם הגרעין, ואז כבר תחזור להיות מעצמה אזורית ומשגשגת, שהכסף שיזרום אליה יממן אינספור פעולות טרור ברחבי העולם, ובמיוחד נגד מטרות ישראליות, בארץ ובחו"ל.
הסכם הגרעין עם איראן הוא כבר מזמן עובדה מוגמרת, אך נותר לקוות, לפחות, שהנשיא האמריקאי הבא ילמד מטעויות העבר וידע לפעול בנחישות מול כל הפרה עתידית של איראן, כמו מול הפרותיה של צפון קוריאה, זאת בניגוד למדיניות ההכלה האמריקאית שהייתה נהוגה בעיקר בשנים האחרונות, ותרמה לחוסר היציבות בזירה הבינלאומית.