1. הרבה אירועים חשובים קרו השבוע, בעצם יש כל שבוע, עוד לא היה שבוע בשנים האחרונות שלא קרו בו אירועים חשובים. כשיש אירועים חשובים - כמו הסכנה האיראנית, האיום החמאסי, ההסתה הפלסטינית, אינתיפאדת ילדי הסכינים והמספריים, האיום של חיזבאללה, פיגועי הדריסה, פיגועי הירי, ההדלפות מהקבינט המדיני־ביטחוני, עמידת הדום של חברי כנסת ערבים בבית משפחות מרצחים - כל הדברים האלו ועוד רבים אחרים שנמצאים בקטגוריית “אירועים חשובים" מאפילים על אירועים לא חשובים. כאלה שלא מקבלים התייחסות אפילו בעמודים האחוריים של העיתונים, בשולי החדשות ברדיו, ועל הטלוויזיה שתדווח עליהם אין בכלל על מה לדבר.
בסוף השבוע האחרון היה גל קור נוסף, את הגל הקודם כולם כבר שכחו. בקודם, בגלל הקירבה ליום השואה הבינלאומי, דיווחו כמה כתבים לענייני רווחה על מצבם הקשה של ניצולי שואה. הם הביאו כמה דוגמאות של קשישים שלא יצאו בגלל הקור מהמיטה כמה ימים, היו דוגמאות של כאלה שלא התרחצו שבוע, משום שפחדו להדליק את הבוילר ולחמם מים מאימת חשבון החשמל.
זה היה קורע לב, עצוב, אנשים פלטו “אוי וויי, צריך לעשות משהו" והמשיכו בשגרת יומם. ביבי הגדול, ראש ממשלתנו, נפגש בלשכתו בתל אביב עם כמה ניצולים, זה הצטלם מצוין. המלך מלטף את ידי נתיניו ואומר שלעולם לא ישכח את המספר שנחרט בזרועם. דמעות.
ביום למחרת הכל נשכח, קשישים עניים בלי מספר על הזרוע ועם מספר חוזרים לסדר יומם הרגיל: מאבק על מה יאכלו, על אילו תרופות יוותרו, והאם ידליקו את הבוילר. חלק מהם ייצאו לשיטוט היומי שכולל איסוף בקבוקים ומכירתם בסופר המקומי, חלק לנבירה בפחי הזבל בתקווה למצוא כמה מצרכי מזון, אחרים ישפילו מבטם, יפשטו יד ויבקשו נדבה.
ביום שני בבוקר הגיעו שני דיווחים במבזקים של אתר וויינט משני מקומות שונים בארץ, האחד מהדרום והשני מהצפון. הידיעות האלו גורמות לי לרעד בידיים, האצת הדופק והרגשת זעם שכמעט אינו ניתן לשליטה. הדיווח הראשון של הכתב מתן צורי עלה על המסך בשעה 09:11: “אישה כבת 70 נמצאה שרועה בתוך שלולית בוץ ביציאה מקריית גת לכיוון דרום. צוות של מד"א העניק לה טיפול רפואי ופינה אותה לבית החולים ברזילי באשקלון כשהיא סובלת מהיפותרמיה".
הידיעה השנייה, מאת הכתב אחיה ראב"ד, עלתה למסך האינטרנט פחות משעה מאוחר יותר בשעה 09:57: “קשיש כבן 80 נמצא מוטל בתוך שלולית מים בשדה סמוך לרחוב הביכורים בקריית אתא. צוות של מד"א העניק לו טיפול רפואי ופינה אותו לבית החולים רמב"ם בחיפה כשהוא סובל מהיפותרמיה".
אין מילה אחת בנוגע למי הם, מה מצבם המשפחתי, היכן הם גרים, מה יודעים עליהם במחלקת הרווחה בעירייה המקומית - כלום, נאדה, גורנישט.
בימים שבהם הייתי עורך ומגיש את החדשות האזוריות בערוץ 3 (הוט בכבלים), הייתי מיד מזניק כתב וצלם לעקוב אחרי מצבם של הקשישים, מבקש לברר את מצבם המשפחתי, היכן הם גרים, איך הגיעו למצב כזה, האם רשויות הרווחה מכירות אותם ומטפלות בהם. אם היה מתברר לי שיש הזנחה פושעת, הייתי הופך את העולם, מגיע עד השר האחראי או ראש העיר ולא הייתי מרפה עד שהיו פותרים את הבעיה של האנשים שהגיעו למצב כזה.
היום התקשורת הפלצנית–יחצנית יכולה לעסוק בגיבורי התרבות של תוכניות הישרדות והפח הגדול, ובהימורים אם בבטנה של בר רפאלי יש בן, בת, תאומים או רביעייה ואם יקראו לצאצאים על שם הסבא מצד האבא או הסבתא מצד האמא.
ביום שלישי אני מאזין למהדורות החדשות בבוקר בכל תחנות הרדיו, משש בבוקר אני עובר על ארבעת העיתונים הגדולים. לא הייתה אף מילה על הקשישים שנמצאו בשלולית במצב היפותרמי. מהטלוויזיה אין לי הרבה ציפיות, בערוץ הראשון, בערוץ 10 ובערוץ 2 סיפור הקשישים בשלולית לא מוזכר בציוץ.
לגבי שליחי הציבור–הנבחרים, שלא יהיה לכם ספק, ראש העיר של קריית אתא וראש עיריית קריית גת לא מיהרו (עם יחצן) לבקר ולבדוק. שר הרווחה לא נזעק עם צוות עוזרים, ושר הבריאות, מה אכפת לו משני זקנים שכמעט מתו בקור בשלולית.
אני מבקש מכתבים אזוריים לבדוק עבורי מה עלה בגורל שני “ההיפותרמים". הגברת מקריית גת עדיין מאושפזת בבית החולים ברזילי באשקלון, מצבה מוגדר כבינוני. הקשיש בן ה־80 שנמצא בשלולית מים בקריית אתא מאושפז במצב בינוני בבית החולים רמב"ם. הכתב יונתן הללי שבירר בשבילי את הפרטים סיפר לי שמדובר בקשיש ערירי ללא משפחה, שהיה רעב ויצא לחפש אוכל, מעד בשלולית ואם היה נשאר במצב הזה עוד זמן מועט, היה עלול למות שם. הללי דיבר עם מחלקת הרווחה והובטח לו שהקשיש יטופל.
העיסוק בשני המקרים האלו הזכיר לי את סיפורה של ניצולת שואה שהתנחלה ליד פח זבל גדול בצ'ק פוסט (חיפה). חולה, מטונפת ומצחינה, ניזונה משיירי מזון, כולה פצע וחבורה ומכה טרייה. זה היה בימים שאריק שרון היה ראש ממשלה, הייתה לו יועצת חדשה לענייני רווחה, ורד סוויד שמה. סיפרתי לה את סיפור ניצולת השואה מהצ'ק פוסט, היה לה קשה להאמין שזה אמיתי והיא נסעה לבדוק.
זה היה אמיתי והיא הפכה עולמות כדי לאשפז את הקשישה במוסד ראוי, שבו ירחצו אותה, יטפלו בה, ילבישו אותה. הקשישה, אגב, סירבה להתפנות, היא לא האמינה שמשהו טוב יכול לקרות לה, ונאבקה ממש בצורה פיזית כשפינו אותה מערימות הזבל שצברה היכן שחיה שנים בחורף הקר ובקיץ החם בצמוד לפח זבל ענק ששימש את האזור.
2. באחת מתוכניות הטלוויזיה שהייתי עושה להן כתבות שטח החלטנו במערכת התוכנית, בעקבות גל קור שהיה - שבו מצאו את מותם הומלסים וקשישים ערירים - שאתחפש להומלס קשיש ואשכב על המדרכה בפתח בית מפואר בכיכר המדינה ללא תזוזה כדי לראות מה יהיה יחס העוברים והשבים לאדם שיש חשש שאולי הוא בדרך להיכנס לסטטיסטיקה של “מתו מקור".
נדמה לי שהבמאי היה אבי אמבר, הוא ישב במכונית עם וילונות כהים ועקב עם הצלם אחרי ואחרי מה שמתרחש סביבי. היה לי זקן מלאכותי, על הראש כובע צמר, על גופי מעיל מרופט. רגל אחת, אם אני זוכר במדויק, הייתה נעולה בנעל מרופטת והשנייה רק עם גרב, נראיתי בן אדם מסמורטט במצב רע.
שכבתי על המדרכה ובאמת קפאתי מקור, בחצי עין הצצתי בעוברים והשבים שהביטו על ההומלס השרוע על המדרכה והמשיכו בדרכם. אחרי קרוב לשעה, כשאיש לא ניגש לבדוק ואיש לא הזעיק מד"א, סימנתי לאמבר שמספיק. הוא סימן לי מחלון המכונית עוד קצת. עברו כמה דקות ופודל חמוד ניגש אלי, הרים רגל והשתין לי על הראש. קמתי בקריזה, קיללתי את כל העולם, אמבר והצוות השתינו מצחוק, ואני רצתי לשטוף ממני את השתן של הפודל. אגב, בין העוברים והשבים שלא טרחו לעשות משהו, היו ח"כ, עורך דין ידוע, אשת חברה ידועה ועיתונאי בכיר. אם הייתי יכול הייתי משתין עליהם.
3. לאורך השנים הרבות שבהן אני משוטט ברחובות תל אביב, הכרתי לא מעט הומלסים, אספני זבל, קבצנים, משוגעים ועוד אנשים שגורלם לא שפר עליהם במיוחד. אחד האהובים עלי במיוחד היה אלברט.
סיפורו של אלברט עבר מפה לאוזן בין יושבי דיזנגוף של שנות ה–60–70. סיפרו עליו שהיה מנהל בנק במצרים ויום אחד כשהגיע מוקדם מהמתוכנן לביתו ומצא את אשתו בזרועות חברו הטוב, הוא עזב את הבית, את הבנק, את מצרים והגיע לישראל. אלברט השתקע ברחוב דיזנגוף, היה עובר ושב לאורך הרחוב ההומה ומתעלם מהסביבה. נע ונד בין רחוב גורדון לכיכר צינה, הוא לא התגלח, לא הסתפר, היה מדיף ריח נורא. ישן על ספסלים, בחצרות, בחדרי מדרגות, היה פושט יד ומדי פעם במסגרת מסעו על פני דיזנגוף היה נכנס למזנון של פטיה הפרסי בכיכר ודופק כוסית קוניאק 84 או 777. ב"כסית" היה נכנס לגיחה, ומרסל המלצר היה נותן לו משהו לאכול או לשתות. בכל השיטוטים הלוך וחזור היה ממלמל את המשפט הקבוע שלו בצרפתית: “מדאם, פורקווה? מונדייה, פורקווה?" (גברת, למה? אלוהים, למה?). היה מרים מבטו לשמיים וזועק “פורקווה, מונדייה?" וממשיך בדרכו.
כתבתי עליו אז בשנות ה–70 שיר:
"בליל שישי בהיר וקר
בין העצים שבכיכר
בילה את ערב השבת
קבצן
שכב עייף רועד מקור
ראה שחורות חלם על אור
בליל שישי בהיר וקר
על הספסל שבכיכר
קבצן
הוא בן שבעים אולי יותר
נראה זקן, חלש, חיוור
רזה, שפוף קצת, מגובן
קבצן
לילה ירד על הכיכר
רוחות שרקו ירד מטר
והוא שוכב ליד ספסל
בליל שישי בהיר וקר
בבוקר יום ראשון ניקו
את העלים אשר נשרו
ומתחתם הם שם גילו
קבצן
ללא ידיד ללא מכר
כך סתם הוא מת לו בכיכר
בליל שישי בהיר וקר
הו מונדייה, אלברט"
האמת היא שאלברט לא מת בכיכר, ראיתי אותו יום אחד בחצר בית חולים איכילוב עם חלוק של בית החולים. אף שהיה רחוץ ומסורק, הוא נראה כמו מת־חי, מיד זיהיתי אותו ותוך שניות הסתבר לי שגם הוא זיהה אותי. תמיד כשהיה עובר על פני ב"כסית" הייתי מציע לו סיגריה או קפה, והוא תמיד סירב. כשהוא ראה אותי הוא הוא הרים נייר עיתון שהיה על הספסל ומתחתיו בקבוק 777 (קוניאק זול) הציע לי לשתות וגם הציע לי סיגריה, יעני קונטרה לימים שאני הייתי מציע לו. סירבתי. שאלתי לשלומו אבל הוא חזר לעולם שלו הביט השמיימה וזעק “מונדייה, פורקווה? מדאם, פורקווה?".
אחרי שבוע כשהייתי שוב באיכילוב שאלתי עליו. חיפשו לפי השם אלברט, לא מצאו. נתתי תיאור שלו, ואז אחת האחיות אמרה לי שאחד שעונה על התיאור נפטר לפני כמה ימים והופיע בתיק הרפואי שלו כ"אלמוני". “אתה לא תאמין", היא אומרת לי, "למרות שהייתה לו בעיית כבד חמורה מאוד, מצאו אצלו במיטה מתחת השמיכה שני בקבוקי 777".
4. בשנה האחרונה יוצא לי לשבת באחד מבתי הקפה ברחוב ויצמן בתל אביב. ברחוב מסתובבים אספני בקבוקים ונברני פחי זבל בכמות שלא תיאמן. אחד מהם בשיער ארוך וזקן פרוע לבוש במעיל מרופט ולא ניכר בו, במילים עדינות, שבילה במקלחת בתקופה האחרונה - הבקבוקן (מילה שהמצאתי לאספני בקבוקים מפחי זבל) דומה בצורה מפתיעה למנוח אלברט. מאחר שאת התמונה של אלברט מלפני עשרות שנים לא מצאתי, צילמתי לארכיון את “אלברט החדש", מוציא מהפח בארלוזורוב פינת ויצמן פחית עם שאריות משקה אנרגיה. לחיים. מונדייה.