למה קיימות דעות קדומות? בשנות ה-50, הפסיכולוג החברתי האמריקאי גורדון אלפורט טען כי השורש של הדעות הקדומות נעוץ בהפרדה בין קבוצות. חוסר קשר בין קבוצות יצר מידע שגוי ואיפשר ל"אנשים בעלי נטייה לדעות קדומות" לשלוט בחברות. יצירת קשר עשוי לאפשר לחברי הקבוצות לראות את המשותף שלהם כבני אדם ולזהות את הדעות הקדומות והסטריאוטיפים המפרידים ביניהם, כבלתי-מבוססים ולא רציונליים.
השערה אלגנטית ואינטואיטיבית זו מספקת רציונל לתכניות רבות בישראל, בארה"ב (לדוגמא "זרעים של שלום") ובעולם, שמטרתן לעודד דו-קיום בין ישראלים לפלסטינים. למרות הכוונות הטובות של אלו אשר מארגנים ומממנים את התכניות, מחקרים מראים כי התוצאות ארוכות הטווח של התכניות עשויות להיות במקרה טוב חסרות חשיבות ובמקרה הרע מזיקות. מחקר מוקדם של החוקר הישראלי יהודה אמיר, למשל, ציין כי מפגשי "דו-קיום" בין ישראלים יהודים וערבים לעתים קרובות הובילו למתח גובר - או הפחיתו דעות קדומות בקרב המשתתפים הישראלים היהודים בלבד. המחקר שלנו מראה כי בעוד תכניות כאלו עשויות להפחית דעות קדומות בטווח הקצר, ההשפעות שלהן בסופו של דבר נמוגות ולעיתים, מפנות את מקומן לדעות קיצוניות יותר. מחקר אחד, לדוגמא, המורכב מראיונות של משתתפים לשעבר בתכנית דו-קיום ישראלית-פלסטינית שבסיסה בארצות הברית, מצא כי רוב המשתתפים שמרו על ראייה מקוטבת של הסכסוך.
כפי שהמחקר של החוקרת הישראלית תמר שגיא מראה, קבוצות מוחלשות וקבוצות חזקות מגיעות למפגש עם הגדרת ציפיות ומטרות שונות. לחברי הקבוצה המוחלשת יש רצון לדון בנושאים הקשורים לכוח/שלטון. רוב תכניות הקשר נמנעות מלדון בנושאים אלה, בהתחשב בכך שהם עלולים לגרום למתח או מחלוקת. התעלמות מנושאים אלה, כך קובע המחקר, יכול להקטין את נכונותם של חברי הקבוצות, המוחלשות והחזקות, להמשיך בשינוי חברתי משמעותי.
מודלים "מתעמתים" של קשר של חוקרים חלוצים בתחום מבית הספר נווה שלום/'ואחת אלסלאם' בית ספר לשלום בישראל, עוסקים בנושאים "לא נוחים" כגון אלו באופן ישיר. המטרה כאן היא לא להפחית דעות קדומות, אלא לקדם מודעות לתנאים האמיתיים שמקיימים את הסכסוך, ולעודד את המשתתפים לקחת חלק בתהליך מדיני של פיוס. יש הוכחות לכך שמודל זה גורם למשתתפים לאתגר את הנחות היסוד שלהם בנוגע לסכסוך, כמו גם להעצים את הפלסטינים במרחב הדיאלוג. עם זאת, כפי שציינה החוקרת יפעת מעוז מהאוניברסיטה העברית, תכניות מבוססות עימות נוטות יותר להוביל לדיאלוג הרסני.
בנוסף, אין הוכחות שיותר קשר מוביל לבניית שלום בפועל, והסכסוך רק הסלים למרות פריחת תעשיית הקשר בארץ ובחו"ל. ראוי לציין כי אלפורט פיתח את "השערת הקשר" בארה"ב בתקופת הפריחה של זכויות האזרח. זכויות האזרח נבעו מתוך תהליך מדיני ומשפטי שהסתמך על פעולה קולקטיבית באמצעות תנועה חברתית, ולא בעקבות תהליך פסיכולוגי המבוסס על מפגשים המתקיימים באופן מלאכותי. לכן, תכניות הקשר נועדו לטפל בבעיות של פחד לא רציונלי ודעות קדומות של אחרים, ולא כדי לשנות את חוסר השוויון הפוליטי או המבני בין שחורים ללבנים. באופן דומה, סביר יותר כי שלום בין ישראלים לפלסטינים יתקדם בדומה לצפון אירלנד, דרום אפריקה, יוגוסלביה לשעבר ומקומות אחרים - באמצעות פתרון מדיני ושינוי מבני, ולא רק בקשר בין יהודים וערבים.
עד שיגיע היום הזה, הכי טוב יהיה להכיר במגבלות של קשר, ואולי למצוא דרכים להניע אנשים לפעול למען האינטרס ההדדי של הישראלים והפלסטינים כאחד: פתרון מדיני לסכסוך הארוך, סכסוך אשר ניתן ליישב.
ד"ר אנדרו פילקי הינו חוקר בתכנית פולברייט לפוסט דוקטורט, ומתארח בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה, במרכז הבינתחומי הרצליה; ד"ר פיליפ ל. האמאק, פרופסור עמית, המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת קליפורניה, סנטה קרוז.