קשה להבין איך רזי ברקאי נכשל בפגיעה כה גסה ברגשות האם הפלסטינית. איך לא רעד לו הקול כשהוא השווה את שמחתה של האם הפלסטינית על מות בנה תוך הרג יהודים לתגובה הבכיינית של האם הישראלית המתמקדת באובדן האישי שלה, ולא משכילה להדגיש, כאם הפלסטינית, את שמחתה על הגבורה של בנה ואת הגאווה על הקורבן שהוא והיא הקריבו.
ייתכן שרזי רצה בעצם לומר שהאם הפלסטינית משקרת כשהיא טוענת שהיא שמחה על מות בנה בפעולת הרג יהודים. הטענה שאין להתחשב בשמחתה הגלויה של האם הפלסטינית, כיוון שהיא לא מראה את רגשותיה האמיתיים כשהיא מחלקת סוכריות וקוראת לבנה ההרוג שהיד, כי בתוך תוכה היא מצטערת וכואבת כמו האם הישראלית, היא פגיעה חמורה עוד יותר. הוא מאשים את האם הפלסטינית שהיא שקרנית שמביעה רגשות לא אותנטיים, ואיננה אומרת מה שרזי ברקאי יודע שהיא באמת מרגישה.
הסתבכת קשות, רזי. מוטב שתתנצל בפני האמהות של המחבלים ההרוגים על ההשוואה הזאת לאמהות חיילי צה”ל.
כולנו רוצים להאמין שבני האדם שווים ברגשות שלהם, אבל שוכחים להוסיף את המשך המשפט: בתנאי שהרגשות שלהם הם בצלמנו כדמותנו. אם אנחנו רוצים חברת אהבה בין בני אדם, מנוטרלת מיצרי נקמה, כנראה ככה גם האחרים. אין אנו מוכנים לשקול את נקודת המבט של האחר, הגורסת למשל שרגשות הגבר האוניברסליים הם להתחתן עם ארבע נשים ולא להרשות לאף אחת מהן לצאת מן הבית לבדה. זאת אומרת, ניתן לתהות: האם יש פסיכולוגיה שונה לעמים שונים?
לא רק בראשי הלא ממושמע עלתה שאלה כזו. הפסיכואנליטיקנית ד"ר חני שלוי־מן עוסקת זמן רב במחקר התת־מודע של הישראלים. בעבר ראיינתי אותה, במיוחד על היחס המגונן של האמהות הישראליות לבנים חיילים. בחודשים הקרובים עולה ביוזמתה סדרת הרצאות של פסיכואנליטיקנים בכירים בנושא התת־מודע הישראלי, בחנות הספרים התל אביבית "תולעת ספרים במאז"ה". הכניסה חופשית.
בשבוע שעבר דיברה ד"ר ויויאן שטרית־וטין על "השאיפה לשלום – ערנות מתמדת". בניסיון להבין את המועקה בנפש הישראלית בשל המתח בין מציאות המלחמות והשאיפה לשלום. תוך הצגת דוגמאות קליניות, היא דיברה גם על "ההשערות שלה לגבי השלישי הנשי אמהי". בלשון שנוכל להבין: פרויד דיבר על דפוס קול האב בתת־מודע, שהוא קול הסמכות והסדר, אבל לפני שהיה קול האב, נבנה בתת־מודע של התינוק האנושי אזור אחר, הנובע מדמות האם. כאשר התינוק פוגש את המרחב הבסיסי הרחמי נשי, התת־מודע שלו מקבל את היכולת לראות את האחריות לאחר.
בין יתר ההרצאות בסדרה, תדבר פרופ׳ יולנדה גמפל ב־16 במרץ על "איך בחדרי חדרים של המפגש הטיפולי מתחדד השיח האידיאולוגי הלאומי?" ונושא הרצאתה של ד"ר שלוי־מן עצמה, ב־1 ביוני, הוא: "טיפול בטראומה בין־דורית: 'הפצצה שפוצצה אותי ממשיכה לפרק את בני משפחתי' – תהליכים רגשיים לא מודעים ייחודיים למשפחות של נפגעי פעולות טרור".
ההרצאה הקרובה ביותר, ב־9 במרץ, היא של פרופ' הנרי פרנס (דרך סקייפ, מארצות הברית), ונושאה: "מחיר ההגנה העצמית. איך אנו מתמודדים עם מה שאנו עושים?" טענתו היא שיש מחיר נפשי לעובדה שהישראלים עושים דברים המתנגשים עם המוסר שלהם, כשהם חייבים להגן על עצמם. הסכנה לתת־המודע הישראלי נגרמת מהעובדה שאנחנו לא מדברים מספיק על רגשות האשמה והבושה האלה, וננחיל אותם לדורות הבאים. כששמעתי הוספתי: וננחיל גם נפש מעוותת מאשמה ובושה שלא עשינו מספיק כדי להגן על עצמנו.