הזגזוג החוקתי בעניין חוק ההשעיה הוא מתעתע והשיח הציבורי לא נשען על עובדות או על נתונים אלא על דמגוגיה ובורות, שיש להפריכן בנימוקים הבאים:
גם בפרלמנטים דמוקרטיים אחרים מאפשרות החוקות או החוקים להרחיק נבחרים מכהונתם, לאו דווקא בשל פליליות מעשיהם אלא בשל התנהגות בלתי הולמת. בסנאט ובבית הנבחרים של ארה"ב, אם הדמוקרטיות, נדרש רוב של שני שלישים בלבד להדחת חבר סורר, וכבר נעשה שם שימוש בחוק הזה, במשורה. אז למה מה שטוב לקונגרס לא טוב לכנסת?
לאורך 68 שנות כהונתה של כנסת ישראל איני זוכר מקרים רבים מדי שלנושא כלשהו שהכנסת נדרשה להצביע בעדו הצטבר רוב של 90 חברי כנסת. לכן החשש שהרוב יעשוק את המיעוט הוא חסר בסיס. זהו איום סרק שבסך הכל נועד לטלטל את הרגש. כל גוף ציבורי צריך שיהיה בידיו מנגנון שיאפשר החלפת חבר כאשר היא נדרשת, ולעניין זה הכנסת אינה יוצאת מן הכלל. רוממות הדמוקרטיה הנישאת מהמתנגדים נשמעת צינית ומניפולטיבית.
גם הטענה בעניין עיוות רצון הבוחר היא לא אמיתית, משום שאם יקרה הנס והכנסת תרחיק חבר סורר ובית המשפט יאשר את הרחקתו, ייכנס תחתיו חבר כנסת אחר מסיעתו משום שהכנסת תמיד תתפקד עם 120 ח"כים.
ולבסוף, ואולי החשוב ביותר: כל החלטה של הכנסת בעניין זה תהיה כפופה לביקורת שיפוטית של בית המשפט העליון, שיוודא שאינה שרירותית, נקמנית או פוליטית, וכמובן שהוא יוכל להפוך אותה. בית המשפט העליון כבר הוכיח את עצמו בעניין זה יותר מפעם אחת.
אני מקווה שהחוק יאושר. התנגדותו של הנשיא ראובן ריבלין פעלה בהפוך על הפוך, ובפועל עודדה את היוזמים להמשיך ביוזמתם, למרות שלרגע היה נדמה שהחוק שבק חיים.
כשלעצמי אינני מאמין שיגיע יום וייעשה שימוש מוחשי בחוק. בעיני יש לו יותר ערך מאיים ומרתיע, ואני בטוח שחברי כנסת סוררים, ולאו דווקא מהסיעות הערביות, לא יבדקו בכל יום מחדש את גבולות הסבלנות והסובלנות של הכנסת ושל אזרחי ישראל (בדיקה שהח"כים של בל"ד עושים יום־יום, בחוצפה בלתי נסבלת). לחוק יש עוצמה מרסנת ולכן הוא חשוב.