דוח המבקר לעניין פרויקט מצלמות המהירות האלקטרוניות הוא אחד החמורים שבהם נתקלתי בתחום התחבורה בשני העשורים האחרונים. יותר מכל מקוממת בו ההתנהלות הפנים־ארגונית של המשטרה - שהתנהגות אנשיה מזכירה את ה"חשמל חינם" של עובדי חברת החשמל – ו"ההדממה" של מערכת, שעלתה לציבור כל כך הרבה כסף, רק כדי שלא תייצר עודף עבודה.
אבל עם כל הכבוד למבקר, ולבחינה היסודית שביצע, נראה שהוא ואנשיו פספסו לגמרי את "החטא הקדמון" – אותה תקלה מחשבתית ומערכתית שבגללה הגענו עד הלום.
אומנם המבקר מזכיר שפרויקט א־3 כבר עלה למשלם המסים יותר מ־100 מיליון שקל (עד ינואר 2015), עולה לנו 21 מיליון שקל נוספים בכל שנה (לפני הרחבתו עם מצלמות נוספות), ויעלה לנו עוד לפחות 300 מיליון שקל בעתיד, אבל באף מקום לא עולה השאלה הבסיסית והראשונה שצריך היה לחקור: אם מערך כזה יכול בכלל לקיים את ההבטחה שרבים כל כך בטוחים שגלומה בו – האם אכיפת מהירות יכולה לצמצם תאונות דרכים?
אף גוף מסחרי לא היה משקיע 400 מיליון שקל במערכת שאי אפשר לדעת או לפחות להעריך ברמת ודאות סבירה - מה היא מסוגלת לתרום, אבל כאשר הכסף נלקח מתוך קרן רדומה של הציבור, נראה ששאלות כאלה כלל לא נשאלות.
אנשי המבקר שמו לב שבהקמת הפרויקט לא היו שותפים מומחי בטיחות – עובדה זאת מוזכרת בעקיפין בשש שורות בלבד בשלהי עמוד 37. עמוד קודם לכן אף מצוין בדוח, לגבי מחקר מלווה שהחל אחרי הקמת הפרויקט, ש"בשלב עריכת המחקר לא ניתן לספק אומדן סטטיסטי אמין להשפעת המצלמות על תאונות הדרכים".
אלא שלמרות כל סימני האזהרה, גם הם קיבלו כמובן מאליו טיעון נטול תמיכה מדעית, שלפיו השקעה עצומה כזאת אמורה להועיל.
ראוי שמבקר המדינה יפתח בחקירת ההתנהלות שהובילה מלכתחילה להקמת פרויקט א־3, מפני שמסקנות של דוח כזה עשויות להסיט כמה מאות מיליוני שקלים לתחומים שבאמת יכולים להגביר את הבטיחות ולהציל חיים.