עוד יום, עוד ניצחון של דונלד טראמפ. הפעם בנבדה. את הכסף הגדול יספרו בשבוע הבא, ב”סופר טיוזדיי”. אם יתברר שטראמפ ממשיך לנצח ברוב המדינות גם ביום המיוחד הזה – 12 מדינות מצביעות יחדיו – אפשר יהיה להתחיל לדבר על מרוץ קצר מכפי שתוכנן.
בינתיים, טראמפ מדבר על ישראל. מדבר בחידות. כבר מזמן הבהיר ליהודים של המפלגה הרפובליקנית שאינו סופר אותם, משום שלא יצביעו עבורו. הוא צודק: רובם הגדול מעדיפים את מרקו רוביו. הוא גם סירב להתחייב להעביר את שגרירות ארצות הברית לירושלים, וספג קריאות בוז. אחר כך שינה את עמדתו: הוא כן יעביר את השגרירות. אבל כדי להשאיר את כולם במתח שלף שפן מסתורי אחר: בכוונתו להיות “ניטרלי” בנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני.
ניטרליות היא מושג המעורר פלצות בכל מי שמכיר את שפת הקוד של יחסי ישראל וארצות הברית. כשישראלים נשאלים בסקרים מה עמדתו של הנשיא ברק אובמה בסכסוך הישראלי־פלסטיני, חלק גדול יחסית מהם מכנים אותה “ניטרלית” – והם לא מתכוונים בזה למחמאה.
ניטרלי משמעו לא־פרו־ישראלי־כמו־נשיאים־אחרים. ניטרלי משמעו מבחינתי־ישראל־לא־זכאית־ליחס־מיוחד. והרי ישראל בונה על היחס המיוחד. ישראל נשענת על היחס המיוחד. ישראל סבורה שהיא ראויה ליחס מיוחד. והנה, המועמד הרפובליקני המוביל – המועמד של המפלגה שאמורה להיות הנחושה יותר בתמיכתה הבלתי מתפשרת בישראל – המועמד הזה החליט שמתאים לו להיות “ניטרלי”.
ניטרליות היא מושג המעורר פלצות בכל מי שמכיר את שפת הקוד של יחסי ישראל וארצות הברית. כשישראלים נשאלים בסקרים מה עמדתו של הנשיא ברק אובמה בסכסוך הישראלי־פלסטיני, חלק גדול יחסית מהם מכנים אותה “ניטרלית” – והם לא מתכוונים בזה למחמאה.
ניטרלי משמעו לא־פרו־ישראלי־כמו־נשיאים־אחרים. ניטרלי משמעו מבחינתי־ישראל־לא־זכאית־ליחס־מיוחד. והרי ישראל בונה על היחס המיוחד. ישראל נשענת על היחס המיוחד. ישראל סבורה שהיא ראויה ליחס מיוחד. והנה, המועמד הרפובליקני המוביל – המועמד של המפלגה שאמורה להיות הנחושה יותר בתמיכתה הבלתי מתפשרת בישראל – המועמד הזה החליט שמתאים לו להיות “ניטרלי”.
טראמפ דיבר כמה פעמים על ישראל והפלסטינים בשבועות האחרונים. נדמה שמשהו בסכסוך הזה מגרה אצלו את הבלוטה העסקית. הוא מזהה משא ומתן קשוח. הוא מזהה בעיה קשה לפיצוח. הוא מזהה אתגר מהסוג שהוא אוהב – או לפחות מהסוג שהפרסונה הציבורית שלו מחוייבת לאהוב. “זאת העסקה הקשה ביותר, הקשה ביותר, אוקיי?”. רבים וטובים כבר נכשלו בניסיונם להשלים את העסקה הזאת – טראמפ יודע זאת, הוא עצמו אומר זאת. אנשים חכמים, מנוסים, מוכשרים, כולם נכשלו. ממילא, אם יצליח יוכיח שהוא חכם יותר מהחכמים האלה.
עד כמה הוא מתכוון ברצינות? קשה לדעת אצל טראמפ. כמה ימים אחרי שהבטיח “ניטרליות”, הפליג בהבטחות להגן על ישראל, לשמור עליה, הרגיע את אוהדי ישראל ש”אין מה לדאוג”, כי הוא לא ינטוש אותה. הוא גם הפנה חצי אצבע לכיוון מקורה של בעיית הבעיות בפתרון הסכסוך: “השנאה, בעיקר בצד אחד... מגיל שנתיים אומרים להם לשנוא, לשנוא, לשנוא”. למי אומרים לשנוא כבר מגיל שנתיים? טראמפ מבקש להימנע מלומר לאיזה צד בסכסוך הוא מתכוון. שהרי, הוא רוצה להיות ניטרלי, כדי לשפר את סיכוייו להצליח היכן שכל החכמים נכשלו.
קשה להאמין שדווקא הוא ישקיע מאמצים גדולים בפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. מסע הבחירות שהוא מנהל אינו מרמז על כוונתו להשקיע בבעיות מעין אלה. הרטוריקה שלו אינו מרמזת על אהדה יתרה לסוגיות כמו הסוגיה הפלסטינית. הקהל שהוא מייצג אינו שופע סימפתיה לעמים המדוכאים יותר או פחות של המזרח התיכון. הטמפרמנט שלו אינו מרמז על נכונות להשקיע בפתרון בעיות התובעות תשומת לב מפליגה לפרטים, ולהתמיד בשיחות טרחניות לאינספור עם שתדלנים חובשי כאפיות וכיפות.
ובכל זאת, ראוי לסמן את העובדה שטראמפ מעז להתבטא אחרת מכל המועמדים הרפובליקנים. שהוא מאותת על עצמאות מהסוג שאין לאף מועמד אחר. שהוא מאותת שהוא לא חייב שום דבר לאף אחד. האם טראמפ יהיה עוין לישראל? ודאי שלא. טראמפ יהיה ידיד. האם יפתיע את ישראל? על השאלה הזאת אפשר לומר בוודאות רק כך: לטראמפ יש דחף חזק להפתיע.