הזיכוי המדהים של ניר סומך בבית המשפט העליון מעבירת רצח, שהתחלפה במהלך המשפט המחוזי להריגה, מתכתב עם הביקורת נגד דבריו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט בנוגע להוראות הפתיחה באש בצה"ל.
משלחות של ארכיאולוגים משפטיים מחפשים את חזקת החפות ולא מוצאים, גם הספק הסביר הולך ונעלם. החלטת בית המשפט העליון לזכות את סומך מחמת הספק היא משב רוח רענן בשדות המשפט שלנו.
תזכורת: סומך היה קצין משטרה מוערך שהתגורר עם רעייתו טלי במושב בדרום הארץ. שכנם, גבר צעיר בשם בן טל, חמד ככל הנראה את רעייתו של סומך. כשהדבר לא צלח החל להטריד את המשפחה באופן בלתי נסבל. בנסיבות אלה עזבה משפחת סומך את המושב ועברה להתגורר בקיבוץ בדרום. בן טל גילה את כתובתם החדשה ושב להציק לאישה. כשסומך הגיע למקום התפתחו ביניהם חילופי דברים שבסופם ירה בבן טל והרגו.
סומך טען להגנה עצמית, אולם עם סיום החקירה החליטה הפרקליטות להעמידו לדין באשמת רצח. במהלך המשפט שונה הסעיף להריגה, וסומך נידון ל־14 שנות מאסר, שאותם החל לרצות ב־2013.
לאחר שלוש שנים בכלא הגיע מועד הערעור בעליון. בדיון שנערך לפני שבועות אחדים הציעו שופטי בית המשפט העליון לפרקליטות להפחית את עונש המאסר לחמש שנים, על מנת שיוכל להשתחרר מהכלא בסמוך לדיון בעליון. הפרקליטות סירבה ובית המשפט העליון נאלץ להכריע.
השאלה המשפטית העיקרית שעמדה לדיון ולהכרעה בפני בית המשפט העליון הייתה: האם היריות שירה ניר סומך בבן טל, שגרמו למותו של האחרון, נורו כתוצאה מהגנה עצמית. בית המשפט המחוזי כאמור דחה את הגנת הנאשם כי פעל ממניעים של הגנה עצמית. הוא גם לא קיבל את טענתו שהקורבן איים על חייו במוט ברזל, וכי היה איום ממשי ומוחשי על חייו. במקביל בית המשפט המחוזי קיבל את טענת הנאשם שהיה שיח של קנטור בין הצדדים ולכן שינה את עבירת הרצח להריגה.
"מהראיות המוצקות עולה מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם גרם למות המנוח לאחר הכנה ומתוך החלטה להמית אותו. ביחס לשאלת היעדר קנטור הרי לא בלי היסוס נותר אצלנו ספק... שהנאשם ביצע את המעשים במצב של קנטור", כך קבע בית המשפט המחוזי.
***
חוק העונשין הישראלי, כמו חוקים דומים במדינות מפותחות בעולם, מכיר בהגנה המכונה "הגנה עצמית", הפוטרת מאחריות פלילית. כך הוא קובע:
"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין, שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו שלו או של זולתו; ואולם אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה, תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".
מקורה של הגנה זו הוא במסורת היהודית. במסכת סנהדרין בגמרא נאמר: "הבא להורגך השכם להורגו". זה כלל מוסרי חשוב המתיר לאדם להתגונן ולהציל את חייו, גם במחיר החיים של מי שמסכן אותו, כמעשה של הגנה עצמית.
במהלך המשפט במחוזי טען הנאשם להגנתו, כאמור, כי הקורבן איים לפצח את ראשו במוט ברזל, וכי נשקפה סכנה ממשית ומוחשית לחייו. עדים שהעידו במחוזי טענו שלא ראו את המוט המאיים בידיו של הקורבן, אף שהוא נמצא בזירת הירי. הגם שהעליון בדרך כלל אינו מתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה דלמטה, הוא קיבל את גרסתו של הנאשם ורעייתו בנוגע לכלי המאיים.
"ניתן להתרשם כי כוחו של מנעול ההגה להזיק הרי הוא ניכר ורב... פוטנציאל הנזק הגלום בפגיעת מנעול ההגה בראשו של ניר, כמו גם ההסתברות הממשית להתרחשותה של הפגיעה, מובילים למסקנה כי ניר היה נתון לסכנה ממשית ומוחשית לחייו", אמר השופט נעם סולברג, שכתב את פסק הדין העיקרי בפרשה.
השופטת ענת ברון, שהצטרפה לפסק הדין המזכה, התייחסה גם לפן הרגשי של הפרשה וכתבה כי מדובר בסיפור של אהבה נכזבת שהתפתחה לכדי "קנאה עזה ואובססיה", אמרה והוסיפה, "ולמרות היותו קצין משטרה מנוסה... דבר לא הכינו ולא הכשירו להתמודדות בסיטואציה שבה לא רק שקיים איום ממשי ומיידי על חייו, אלא גם על רעייתו הנמצאת אף היא בזירה... והמאיים הוא מי שהיה בן בית שהפך לאויב מבית". שלושת השופטים החליטו פה אחד
לזכות את סומך מחמת הספק מעבירת ההריגה, ובו ביום הוא שוחרר מהכלא.
העיקרון של "מעבר לספק סביר", שהתכהה והיטשטש במהלך השנים, לא ממש ניתן להגדרה ולמדידה מדויקת. יש שופטים שלגבי אותן ראיות יסברו שהן מעבר לספק סביר, וכאלה שיחשבו שהן לא עונות על המבחן. אך נדמה לי שהמכנה המשותף צריך להיות של השכל הישר. לטעמי, מוטב שעשרה עבריינים ישתחררו מעונש מאסר מאשר חף מפשע אחד ישב בכלא.
פסק הדין של בית המשפט העליון הוא יוצא דופן ומרתק. לא רק מהטעם ששלושה שופטים של בית המשפט העליון פסקו בהיפוך לשלושה שופטים של בית המשפט המחוזי, אלא בעיקר משום ש"הספק הסביר" אינו מופע רב־פעמי בבתי המשפט שלנו. לצערי, שופטים אינם מרבים להתייחס אליו ברצינות הראויה.
לאחרונה דווקא בית המשפט העליון עסק בו בכובד ראש, וגם הגיע לתוצאה הנכונה. מלבד זיכויו של סומך היה זה גם זיכויו של אהוד אולמרט מעבירת השוחד בתיק הולילנד, ובקשר לחצי מיליון השקלים שלכאורה קיבל אחיו משמואל דכנר. אומנם אין לדעת מהי האמת האובייקטיבית, אך לצורכי המשפט מספיקה האמת המשפטית, כפי שהשופטים מנסחים אותה.
בלא מעט מקרים נותרת התחושה שאין בהכרח זהות בין האמת המשפטית לאמת האובייקטיבית, אך במקרה של אולמרט וסומך תחושתי לפחות היא שיש זהות בין שתי האמיתות. כך או אחרת, טוב וחשוב שאחת לזמן מה ינוערו השכבות הארכיאולוגיות, ועקרונות המשפט הקלאסיים, הצודקים וההגונים של פעם יצופו מעל פני השטח, יכוונו את בתי המשפט ויאירו את דרכו והספק הסביר ישוב להנחותם.
***
השיח הציבורי בעניינו של סומך מביא אותנו אל דבריו החשובים והנכונים של איזנקוט, שלאחדים מחמומי המוח נשמע כאילו הוא זלזל באותה מצוות חז"ל "הקם להורגך השכם להורגו". אולם הרמטכ"ל רק הזהיר משימוש בלתי נסבל במשפט הזה ומזילותו. כי המבחן המשפטי והמוסרי מצריך הרבה מעבר לאמירה סתמית, והוא חייב להתמקד בשאלה האחת והיחידה: האם נשקפת סכנה ממשית ומוחשית לחייו של המגן על עצמו? זו אמירה חינוכית, ערכית, מוסרית ומשפטית מהמעלה הראשונה - ועל כך יבורך הרמטכ"ל.