ההחלטה של הנשיא ראובן ריבלין בשבוע שעבר, לסגור את שערי משכנו בפני ח"כ ג'מאל זחאלקה, היתה החלטה אומללה ופופוליסטית. ריבלין ידע שבעת הנוכחית ההחלטה הזאת תזכה אותו בנקודות בדעת הקהל, אבל אי אפשר לברוח מהעובדה שמדובר בצעד שעומד ביחס הפוך לדיבורים שלו על חשיבותה של הדמוקרטיה, שמאז נבחר הוא ממתג את עצמו כנוטר חומותיה. כי להודיע לנבחר ציבור שהוא לא יכול להיכנס לבית הנשיא זו החלטה שהיא קרובת משפחה מדרגה ראשונה של הצעת "חוק ההשעיה", זו המבקשת לאפשר לחברי כנסת לזרוק מהמשכן חברי כנסת אחרים. שתיהן גם יחד פסולות משום שחבר כנסת איננו איש פרטי, וככזה הפגיעה בו איננה פגיעה אישית. חבר כנסת, ג'מאל זחאלקה במקרה הזה, נבחר לכנסת על ידי ציבור שרואה בו שליחו. כשהכנסת תחליט להשעות אותו מפעילות, לא בו היא תפגע, אלא במי שהצביעו עבורו. וכשנשיא המדינה מחליט שביתו נעול בפניו, לא את זחאלקה הוא משפיל, אלא את ציבור בוחריו.
אז למה הנשיא עושה את זה? משום שהנשיא הפך במידה מרובה לעבד של מכונת יחסי הציבור של עצמו, והחלטה עקומה אחת שהוא מקבל, לפי כיוון הרוח ביום נתון, מחייבת אותו אחר כך לקבל סדרת החלטות עקומות נוספות כדי לאזן אותה. כך, כשהאווירה בקהילה שחשובה לו הייתה ביקורתית כלפי עמיר בניון, בעקבות שירו "אחמד אוהב ישראל", ריבלין בחר לבטל את הופעתו המתוכננת של הזמר בבית הנשיא. עכשיו, כדי לאזן את ההחלטה ההיא, הוא נאלץ לטעות פעם נוספת ולהשאיר בחוץ גם את זחאלקה, רק כדי שלא יגידו שפגיעה ברגשות של ערבים מפריעה לו, ופגיעה ברגשות של יהודים לא.
מי שירפרף על הפרסומים ששמו של ריבלין מוזכר בהם, מיום שנכנס לתפקידו, יתקשה למצוא שבוע שקט. קשה להאמין שניתן לכתוב דבר כזה, אבל במובנים הללו, של הצורך שידברו עליו, ריבלין משאיר הרחק מאחור אפילו את שמעון פרס. יש לו ביקורות על הצעות חוק, יש לו מה להגיד על מערכת היחסים עם האמריקאים, יש לו הערות על השאלה איפה צריך בנימין נתניהו לדבר, ויש לו/אין לו חשש שכמה טוקבקיסטים שדיברו עליו לא יפה גם ירצחו אותו. שוב ושוב הוא מתייצב בהערות עוקצניות מול ראש הממשלה, כשצריך הוא גם יודע להדליף לעיתונים "תקיעה" קטנה לנתניהו, העיקר להישאר שחקן רלוונטי על המגרש הפוליטי, שחקן שכמוהו לא באמת היה בשנים הרבות שבילה בפוליטיקה. ריבלין סיים כהונה ארוכת שנים בכנסת, בלי שהותיר בה חותם חקיקתי מרשים, מעבר לחביבות, לסחבקיות ול"בוקר טוב מירושלים". ייתכן שמכאן נובעת המוטיבציה שלו לאגף את הממשלה ולהפוך בעצמו לפנים של המדינה. אלא שריבלין לא נבחר על ידי הציבור, ולציבור לא צריך להיות עניין במחשבותיו על התנהלות הכנסת והרשות המבצעת בתחומים השונים. שלא יחרים חברי כנסת ושלא ימתח ביקורת על יוזמות חקיקה. אם הנשיא הראשון, חיים ויצמן, גם אם בטרוניה ובהשלמה, הבין ש"המקום היחיד שאליו יכול הנשיא לתחוב את אפו הוא הממחטה", גם לנשיא העשירי הנוסחה הזאת יכולה להתאים.
ועוד הערה אחת. זוכרים את ההסתערות ההמונית על ערוץ 20, רק לפני כמה חודשים, אחרי שבדף הפייסבוק של הערוץ נכתב שריבלין מבזה את מוסד הנשיאות? זוכרים את הביקורת הקשה על ה"הסתה" של הערוץ ואת הטענות שאסור לדבר ככה אל הנשיא? אז לעומת מאמר המערכת שפורסם השבוע נגד ריבלין ב"הארץ", בעקבות החלטתו בעניין זחאלקה, הפוסט של ערוץ 20 נראה כמו שיעור לדוגמה בבית הספר הגבוה לנימוסים והליכות. "ריבלין", כתב "הארץ", "מעל בתפקידו וביזה את הכנסת... ריבלין החליט לחבור אליו (אל מסע ההסתה נגד הח"כים הערבים – ק"ל) ולהוסיף עוד שמן לתבערת השנאה והגזענות. במעשהו זה הצטרף הנשיא לכל מקעקעי הדמוקרטיה שמנסים להחריבה. ריבלין... נכנע הפעם להלכי הרוח הלאומניים והגזעניים — והתקרנף.... הוא הצטרף למסע הסתה ורדיפה... בכך מעל ריבלין בתפקידו...". כשתשמעו מישהו – מיצחק הרצוג ועד לחדשות ערוץ 2 ו־10 – שמכנה את מאמר המערכת של "הארץ" "הסתה", כמו שעשו לערוץ 20, תרימו טלפון.