בואו נדבר עובדות: רונית אלקבץ הוזמנה לאולפן “שש עם" בהנחייתו של עודד בן עמי כדי לקדם את “טריפליום", הסדרה הצרפתית החדשה בהשתתפותה, או כמו שאנחנו נורא אוהבים להגיד, “בכיכובה". רונית אלקבץ נשאלה על ידי כתב התרבות יונתן ריגר בקצרה על הסדרה החדשה. “ראש ממשלת צרפת זו את, איך זה קרה?", שאל, ואלקבץ ענתה: “בפשטות, התקשרו, שלחו תסריטים". זהו בערך. משם עבר ריגר לשאלה על פרשת משה איבגי. אלקבץ קמה ונטשה את האולפן בזעם. אלו העובדות בתמצית. בישראל כמו בישראל, הרשת סערה ותחת כל עציץ רענן לבלבה ידיעה העוסקת בפרשייה המסעירה, כי כשהכל כל כך טוב, אין אלא לעסוק בפרשיות שוליות מהסוג הזה. “מפגן שוביניסטי מול עוצמה נשית", הסבירו בעלי אוריינטציה מגדרית שוויונית את שהתרחש באולפן. מהצד האחר, כונתה אלקבץ “דיווה" ו"אישה היסטרית".
תלי תלים של פרשנויות ודעות, ואם יורשה לי ובהנחה שלא החמצתי משהו, שום מילה על שתי זוויות משמעותיות לא פחות. בזמן שבכנסת דנים בתוכן שיווקי ובשינוי פני התקשורת, באה אלקבץ ואומרת: “היי, אני הבאתי את עצמי לאולפן כדי לקדם משהו, ורק אותו". תבדקו לבד. כמה זמן מוקדש לכתבה על חדשות פוליטיות, למשל, שמעצבות את חיינו כאן, וכמה זמן מוקדש לכתבה שמקדמת מוצר?
אלקבץ, כמו יוצרי התקשורת וצרכניה, התרגלה לקודים מאוד מסוימים. הקודים האלה אומרים שאם מהדורת חדשות מושתתת רובה ככולה על עבודת היחצן וקידום תוכנית/סדרה/מוצר, אין להם, לאלקבץ ולחבריה, שום סיבה לדבר על דבר שהוא מעבר לעניין הפרטי שלהם. אלקבץ רואה במהדורה שמגיש בן עמי לוח מודעות שהיא, ורק היא, שולטת בתכניו. את האינצ'ים היא ממירה בזמן מסך, ומי שלא רוצה – יכול לקפוץ לה.
ויש עוד דבר, שמאיים לטבוע בתוך גליו של הדיון הסוער: בלבול מושגים. לא כל יציאה גסת רוח או גיחוך אינפנטילי הם תולדה של שוביניזם, כמו שלא כל דרמה היא אקט פמיניסטי. לפעמים מדובר בהיעדר דרך ארץ. למה בכל זאת זכתה אלקבץ לרגעי תהילה צרופים? כי התרגלנו. התרגלנו לראות הורדות ידיים והיאבקויות בבוץ. הפכנו לג'אנקים שצורכים את הכוחנות הזאת על המסך ומחוצה לו. בדרך, שכחנו את ההבדל המהותי בין עוצמה לבהמיות, בין נימוס לחולשה ובין אידיאולוגיה לסתם רעש ריק מתוכן.