חבר, אתה חסר

אילו ניחן מי מהמועמדים בכריזמה - והרקורד המשותף שלנו כחובבי פוליטיקה בעלי אוזן רגישה ועין חדה היה מאתר אותה במפגש הראשון - היה ניתן לומר על הבחירות שיש בהן משהו עמוק ואמיתי, מרתק ורב השראה: מראהו של אדם שהוא גם פוליטיקאי ומועמד לנשיאות שאינו זקוק לאשפת שטיקים עמוסה להתפקע בחצים מורעלים כדי לעשות נפשות לאידיאה המדריכה ומנווטת אותו ואין לטעות באשר לאיכותה ולקיומה. 
 

לא במקרה הפכו הבחירות הללו לרבים מהצופים בהן למופע אימים צעקני, למטרד רעיוני ואקולוגי ולרגע בולט בדכדוך שמפיק החיבור בין שבעת המועמדים הנותרים ויחסי הגומלין העוינים והאלימים ביניהם לבין העיתונות הצינית, הנצלנית והצהובה המפיצה את דיבתם ברבים, כל הזמן וללא הפסקה.  

כריזמה? יש מעט מאוד תועלת בהצגת הרשימה המלאה של פוליטיקאים אמריקאים שכריזמה הייתה חלק בלתי נפרד מהדנ"א שלהם; אולי רק על קצה המזלג. לנשיא ג'ון קנדי הייתה כריזמה. היא קפצה ממנו באשדות גועשים והציפה את סביבתו. כריזמה היא מה שיש לך מלידה ואינך צריך להתאמץ כדי לשווק. היא חלק מהקרנתך הפנימית, מהדיבור השקט והאסרטיבי, מהחיוך המצודד ומהאופן שבו הדברים שאתה אומר מתחברים לנאום שנשאר עם המאזין שעה ארוכה אחרי שנסתיים. 
 

לבובי קנדי, אחיו הצעיר, הייתה כריזמה. אחרת. מופנמת, ביישנית וסמויה יותר, אבל אי אפשר היה לטעות בקיומה. גם לטד קנדי, האח הצעיר, הייתה כריזמה. אלא ששלו יצאה להפוגות רבות מדי והניחה לשדים המכוערים של אישיותו להשתלט עליו ולהורידו לשוליים הרכים והבוציים של החיים. לא היה שום דבר כריזמטי באופן שבו שיקר ובחש את העובדות של תקרית צ'פאקווידיק - שניצבה בינו לבין הבית הלבן כמחסום נגד טנקים - ובחייו כשיכור ונואף מבוגר שבלבל פעמים רבות מדי בין אישה שאמרה כן למי שנאלצה להדוף אותו מעליה על הרצפה המלוכלכת של ביסטרו וושינגטוני שבו החליט הסנאטור המכובד ממסצ'וסטס לתת פורקן ליצריו המיניים. 
 

 

למרטין לותר קינג הבן הייתה כריזמה והיא עלתה ממנו בכוחה הסוחף והנדיר ויצרה את התשתית שעליה צעד ברק אובמה לבית הלבן. לאובמה יש כריזמה. מהזן הקולי, האינטלקטואלי, רווי בדיחות יבשות וצוננות, עקיצות חדות ומושחזות ויכולת להתעלות על עצמו כאשר הרגע מגיע ודורש יותר מרפליקה פוליטית שכותבי נאומים בינוניים יודעים לכתוב. 
 

לג'ו ביידן יש כריזמה. מהזן המשעשע היודע להרצין באחת ולתווך לבן שיחו את תחושותיו האינטימיות, העמוקות והשמורות ביותר ולתת למאזין את התחושה שהוא זוכה להצצה נדירה לנפש מיוסרת שידעה תלאות רבות אך לא איבדה מכוחה. 
 

באזכור מהיר יותר: לפרנקלין דלאנו רוזוולט, ביל קלינטון, רונלד רייגן, ג'יין קירקפטריק, ג'רלדין פררו ואחרים הייתה כריזמה. אנחנו מדברים רק על פוליטיקאים אמריקאים. לג'ורג' בוש האב הייתה כריזמה. לא סוחפת במונחים שעושים לנו חם בלב, אבל הייתה. בעיקר בהשוואה לבניו האנמיים, הנשיא והאיש שלא יהיה הנשיא. אף על פי שג'ורג' וו שב מפרישתו עם דבר־מה דמוי כריזמה שקנה בוולמרט. 
 

כבר עתה ניתן לקבוע בצער עמוק וצורב שהנשיא האמריקאי הבא, או הנשיאה, יהיו נטולי כריזמה. מי שמבינים בכריזמה יודעים שאסור לבלבל אותה עם נפיחות עצמית מגלומנית וגסת רוח נוסח טראמפ; פופוליזם שקרי ודמגוגי נוסח טד קרוז; ואף לא לטעות בהמולה המילולית שמייצר מרקו רוביו הרווה נחת מחזותו הסבירה יחסית בהשוואה לגוורדיה הדוחה שבטבורה הוא רץ. אלמלא היה כה רב־רבדי ומסובך בתכונותיו המגוונות, ניתן היה לייחס כריזמה לג'ון קייסיק, אבל היא חמקמקה מדי ומגיעה לביקורים נדירים. ברני סנדרס? ביצ'ס פליז. העובדה שאל גור נעלם לא השכיחה ממני שלא הייתה לו כריזמה. הוא טבע בכריזמה של קלינטון. 
 

דרך נפתלת למדי ורבת מהמורות מובילה לכאב, לתחושת החמצה היסטורית, חרטה ועוגמת נפש על מה שיכול היה להיות. גורלם של הגברים לבית קנדי שהם עולים בסערה השמיימה או נופלים כציפור שמוטת כנפיים לים ונעלמים מחיינו, רובם טרם שהייתה להם הזדמנות לעשות טוב. 17 שנה חלפו מאז תאונת המטוס שבה נספה ג'ון פיצג'רלד קנדי הבן, .JFK Jr, ג'ון־ג'ון, הילד בן ה־3 בחליפת המכנסיים הכחולה שהצדיע לארון של אביו שנרצח בדאלאס בטקס הלוויה בארלינגטון, וירג'יניה, וציון שמו - ושמו לא עלה בעונת הבחירות הזאת מלווה באנחת התבוסה הרגילה הנשרכת אחרי אזכורו - מזכיר לאמריקה שהטראמפיאדה לא הייתה באה לעולם כלל אילו נותר בחיים. אבל זה מה שעושים בני שושלת קנדי בהמוניהם: מתים.

טקסטים רבים מדי בארכיונים מספרים על קנדי הבן בחייו. גבר צעיר שהשבועון “פיפל" הכתיר כ"גבר הסקסי ביותר בעולם" והיה שנים רבות כדור הביליארד הנייד, המסעיר, הפעלתני והקולני ביותר בניו יורק עד שהיטיב את דרכיו, הוריד ערכת נחיתה, התחתן, הקים ירחון ונתן לאמו המחמירה שמתה מסרטן הלימפה ב־1994, את מה שלא קיבלה ממנו בחייו: שיקול דעת, כובד ראש, מחשבות על העתיד, משפחה. 

 

לקנדי עתיר הליבידו הזה יש סיפור הראוי להיות מסופר והוא מוביל, כמעט בהכרח, לבית הלבן. אם מעמיקים ומחטטים, מגלים שקנדי הבן, כנראה זמן קצר אחרי מותו, היה מוצא את דרכו לפוליטיקה. לא בהתלהבות. לא בשמחה גדולה. אבל מתוך תחושת אחריות והכרה בגורל. ג'ון קנדי הבן היה בדרך לפוליטיקה וכבר עשה את הצעדים הראשונים על דרך הלבנים הצהובות המובילה למשרד הסגלגל בבית הלבן. 

חודשים ספורים לפני מותו, באביב 1999, פנתה אליו המפלגה הדמוקרטית והאיצה בו בדרך המרצה להתמודד על מושבו המתפנה בסנאט של דניאל פטריק מוינהאן. המפלגה התחייבה לספק לקנדי את המימון, את התשתית הפוליטית והאסטרטגית, לוגיסטיקה ופעילים. כל מה שהיה עליו לעשות היה לומר כן. 

האם היה יכול להיבחר לסנאט בעיתוי המדובר? לאף אחד לא היה צל של ספק. הוא היה קנדי ויש הטוענים שהיפה, השרמנטי והפחות מופקר ביניהם, חוץ מבובי שפנה לדת ולמונוגמיה יותר מאחיו. אילו היה מגשים את הפוטנציאל שהיה מגולם בו והיה לומד לנהל פוליטיקה מהזן האופייני לו, אין ספק שהיה מסוגל להשיב לנשיאות את הברק שהיה לה בימים שבהם שכן אביו בבית הלבן. כל זאת אם היה מצליח להתגבר על רתיעתו הטבעית מפוליטיקה. 

לתרחיש הפוליטי של קנדי הבן היו גם היבטים בדיוניים וספרותיים. כך קורה עם אנשים שאנו כה חפצים שיעשו עבורנו משהו שיעשיר את חיינו. אנחנו בונים סביבם מעשיות נטולות אחיזה במציאות. תחת הכותרת המחייבת “קאמלוט 2000", שרטט כתב של המגזין "GQ" תרחיש דמיוני. השנה היא 2000 ואל גור הנשיא נעלם בעת ביקור ממלכתי בחו"ל. סגן הנשיא ג'ון קנדי הוא כעת הנשיא בפועל. אם לא יתגלו עקבותיו של הנשיא גור, יושבע קנדי לנשיא. מי שישביע אותו יהיה נשיא בית המשפט העליון, הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר. גלריית הפוליטיקאים שהתמודדו על המשרה הייתה מביכה, אפורה ומייאשת כמו היום, ולא קשה לזהות מהיכן צמחה הכמיהה הגדולה לקנדי בבית הלבן. 
 

בתרחיש אחר נעתר קנדי הבן לפניית מפלגתו והתמודד על מושבו של מוינהאן מול רודי ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק לשעבר. ג'וליאני פורש בגלל סרטן הערמונית וקנדי זוכה בבחירות מול מועמד אחר ומנצח ב־7 בנובמבר 2000: 70% מול 28%. הוא מושבע כסנאטור ב־3 בינואר 2001. ב־10 בפברואר, אחרי שירות יעיל בסנאט, מכריז קנדי ב־7 בפברואר 2007 על מועמדותו לנשיאות. בפריימריז הדמוקרטיים הוא מביס את ג'ון אדוארדס. בבחירות הכלליות הוא מנצח את ג'ון מקיין ובוחר בברק אובמה כסגנו. הם מנצחים 400-137. 

זה באספמיה. במציאות פרסם “פיפל" כתבה ב־2014 שבה טענה מקורבת לאובמה בשם רוזמרי טרנזיו, כי אלמלא נהרג היורש האחרון לקמלוט בתאונת מטוס ב־1999, לא היה נבחר ברק אובמה לנשיא כעשור לאחר מכן. “מישהו שאל אותי, אילו ג'ון היה חי, האם אובמה היה נבחר לנשיא ועניתי שלא", אמרה טרנזיו. “ג'ון היה נכנס לפוליטיקה בשלב זה. פנו אליו להתמודד לסנאט לפני שפנו להילרי קלינטון". 

כאשר שאל לארי קינג את קנדי בראיון, אם מתישהו בעתיד יהיה מעוניין להתמודד על המשרה פוליטית, ענה קנדי: “ההגדרה הישנה של פוליטיקה היא שאתה מגיע אליה מתישהו בשיא חייך, אחרי שעשית כמה דברים ויש לך משהו שווה להציע. אולי זה התסריט שמתאים לי". הסופר ג'ון אפדייק סיפר שבמהלך קבלת פנים בבית הלבן שבה השתתף, נשאל קנדי אם הוא זוכר את המקום. “במעורפל בלבד", השיב. האם אתה רוצה לשוב לכאן? נשאל. “במעורפל בלבד", ענה שוב. 

אין משהו לא אמיתי בתחושת הכאב והאובדן על חיים שנקטעו בגיל צעיר ובאמיתות האבל. מה שחשה אמריקה עם מותו של קנדי הייתה תחושת אובדן ושכול לאומי. מה שמרגישים כאשר המת אינו רק צעיר מבוזבז אלא נצר מבטיח לשושלת ששבתה את הדמיון האמריקאי במשך עשורים רבים. 

למרות המעטה הדק של חזות דמוקרטית, נותרה באמריקה כמיהה למונרכיה המסבירה את ההשקעה הנפשית והמורלית העצומה של האמריקאים במועמדים הכה לא ראויים המשחקים בימים אלה לפניהם. זו הכמיהה המניחה לוולגרי נחות ותאב טובת עצמו כדונלד טראמפ להסתובב כמו הדוצ'ה ממדינה למדינה, מעיר לעיר, כשהוא מראה על עצמו בידיו כאומר: אני משהו, לא? אותה כמיהה באה לידי ביטוי היסטרי עם מותה של הנסיכה דיאנה, גם היא בתאונה,
אבל גרוטסקי וחסר פרופורציה. 

דמוקרטיה מעדיפה לנהות אחרי אריסטוקרטיה עם הישגים והוכחות. אמריקה מאוהבת בשושלות בתנאי שהן ראויות. השושלת הרפובליקנית לא הגיעה לקרסולי הדמוקרטית, אבל היא הפיקה קילומטראז' מרבי. רעייתו של נשיא אהוב לשעבר יכולה לרוץ על האוקטן הזה. אבל כאשר היורש הוא בנו המצודד, הסקסי והאהוד של נשיא שנקטל בדמי ימיו, הלב ממריא. 

הנהייה האמריקאית אחרי דם כחול אינה חדשה ולאו דווקא שלילית. היא נתנה לאמריקה את ג'ון קווינסי אדמס ואת פרנקלין דלאנו רוזוולט. ג'ון קנדי הבן עשה שימוש מאופק ומושכל בהילה המיסטית של שמו וייחוסו. השימוש המאופק הוא שהפך את ההבטחה לכה נכספת ואת מותו לכה מודגש, מוזר וצרוב תודעה לאומית כפי שהיה. כל עוד קנדי הבן היה בחיים וטרם קפץ למים הרוחשים כרישים, ידעה אמריקה שהאופציה קיימת; ממתינה למימוש ואחריה שמונה שנים נפלאות ממתינות מעבר לפינה. 
 

 

אחרת אי אפשר היה להסביר את החיפושים הקדחתניים אחרי שרידי מטוסו שסירבו לדלג על הרמז הקטן ביותר ועל האפשרות הרחוקה ביותר וגרמה לשיברון לב כה טוטלי כאשר המזוודה הראשונה נסחפה אל החוף. קנדי היה הבטחה להמשכיות במציאות חיוורת וחסרה של מוסדות שלטון סדוקים. חייו ייצגו את האופציה לתיקון טעות ולהשיב עטרה ליושנה באמצעות המלכתו של הבן היכן שנרצח אביו. לא היה ספק כלל שמתישהו במהלך חייו היה קנדי מסתגל לרעיון של המשימה שהמתינה לו במלוא שליחותה והיה נכנס לפוליטיקה במטרה אחת בלבד: להגיע לבית הלבן. הוא התרחק מפוליטיקה גם בגלל הסכנה שהייתה מוטמעת בה מבחינתו.            
                                    

בוועידת המפלגה הדמוקרטית ב־1988 ביקש הסנאטור טד קנדי מאחיינו שיציג אותו בפתח הוועידה. זה כבוד השמור לבעלי זכות, וקנדי יכול היה להשיב בשלילה, אבל לבו לא היה גס בפנייה ושעה ארוכה לפני שעלה לנאום לפני באי הוועידה, הסתובב נרגש ועצבני מאחורי הקלעים ושינן את עיקרי נאומו. שום דבר - שנים רבות בעין הציבורית והפרסום והחשיפה שהיו מנת חלקו - לא הכין אותו לשאגה שעלתה מהאולם. קנדי ניצב משתאה ונפעם מול שיטפון האהדה אבל לא איבד את קור רוחו. זאת הייתה טבילת האש הראשונה שלו והיא עברה בהצלחה גדולה.

   

הימים היפים של קמלוט נקטעו ב־22 בנובמבר 1963. ז'קלין קנדי וילדיה עזבו את הבית הלבן אחרי שג'ונסון גילה נדיבות והניח להם להישאר עד שהתארגנו. המשפחה עברה לדירה גדולה בשדרה החמישית בניו יורק ושם החלו חיי הנדודים של ג'ון קנדי. תמיד לצד אמו, עם שני סוכני השירות החשאי. ז'קלין אמרה: “אם הם הורגים את כל בני קנדי הרי שגם ילדי הם מטרה". פעמיים היו ידיעות על פצצה שהוטמנה בבתי הספר של ילדי קנדי. אחר כך נקמה קנדי באמריקה והתחתנה עם איל הספנות היווני אריסטוטל אונאסיס. קרוליין וג'ון קנדי היו לצד אמם כאשר נישאה אבל לא נשארו איתה ביוון אלא חזרו ללמוד בפנימיות באמריקה.
  

צילומו של קנדי הצעיר, חשוף חזה ושרירי, קישט בשנות ה־80 בקביעות את העיתונות בניו יורק. מדורי הרכילות קשרו אותו בעבותות רומנטיים עם שורה ארוכה של נשים נחשקות: ברוק שילדס, דריל האנה, מולי רינגוולד והנסיכה סטפני ממונקו. קנדי לא טרח לאשר או להכחיש את השמועות. חבריו התנדבו בשמו. כאשר נשאלה מדונה אם הצליחה להתקדם עם קנדי מעבר לנימוסים והליכות, היא השיבה: “הלוואי". 
 

רוב הזמן עשה קנדי ניסיון אמיץ לנהל חיים נורמליים. דיווש באופניו במנהטן כל הדרך מדירתו בצפון העיר למשרד התובע שם עבד זמן קצר, מרחק 90 בלוקים. השתובב עם ידידים בסנטרל פארק. בילה במועדוני לילה אופנתיים. העבר תמיד היה איתו והמיתוס הכביד, אך קנדי עמד בנטל. מי שהכירו אותו העידו כי בחר לא להזכיר את אביו כלל ונצמד לקוד נוקשה של חיים נטולי הילה שאמור היה להועיל לו ולהפריע לו באותה מידה. 
 

חבריו זיהו אצלו אישיות פשוטה, קשוחה וסבלנית עם חוש הומור, פרוע לעתים, חיבה למעשי קונדס וכמיהה לפשט את חייו ולא לסבכם. מאז מות אמו הוסר מעליו צלה המעיק ונראה שהחל לצאת מהקונכייה. כאשר במסיבה רעשנית בקולג' השמיע מישהו את “סימפתיה לשטן" של הרולינג סטונס ובו המילים “צעקתי מי הרג את הקנדים? אחרי הכל אלה היו אתה ואני", קם קנדי ויצא את החדר.  
 

 

השכלתו הייתה סבירה אך לא מזהרת. הוא גרר רגליים בבתי ספר רבים. את התואר הראשון בהיסטוריה עשה בבראון. אחר כך הלך ללמוד משפטים אבל לא היה העיפרון המחודד ביותר בקלמר. במחצית שנות ה־70 השתעשע בלימודי משפטים בפיליפס אקדמי במסצ'וסטס. הוא נכשל פעמיים בבחינות ההסמכה עד שעבר. בחורות ישנו ליד דלתו המוגפת במעונות הסטודנטים. הוא ניסה את כוחו בקריירת משחק בתיאטרון והשתתף בכמה הפקות זניחות שהביקורות עליהן לא היו מחמיאות ועקצו את כישרון המשחק הירוד שלו. בין לבין התנדב קנדי לעזור באפריקה, עסק באקולוגיה והשתתף בכנס של מנהיגי סטודנטים בזימבאבווה.  
 

מכיוון שכל מועמד למשרה פוליטית אמור להביא בחשבון חיטוט מסיבי בעברו, הכתמים השחורים בעברו של קנדי נחשפו למפרע. הם לא היו מרשימים ומרשיעים במיוחד והחווירו באנמיות בהשוואה לליבידו הסוער ולמעידותיהם של אביו ודודו. הוא היה חייב לעיריית ניו יורק 2,300 דולר בדוחות חניה והוא שילם את חובו. השמועות על מצבה של הדירה שאותה חלק עם חבר ברחוב 86 מערב במנהטן היו כנראה נכונות, אבל הנזק לא היה גדול יותר ממה שהמיטה לד זפלין על חדרי מלון. השטיח היה שרוף. החורים בקירות היו עמוקים והרהיטים שבורים. כאשר פג תוקפו של חוזה השכירות, התבקש קנדי לפנות את הדירה. ה"נשיונל אינקוויירר" הצליח לתעד את קנדי שיכור פעם אחת בלבד. כאשר אחותו והוא חגגו במשותף את יום ההולדת שלהם - היא הייתה בת 21 והוא בן 18 - וקנדי שתה יותר מדי. צלם הצהובון הנציח אותו ישן על המדרכה מחוץ למועדון שבו חגגו. 

ההחלטה המקצועית המשמעותית ביותר בחייו, להקים מגזין פוליטי ולעמוד בראשו כשהוא נושא בקרדיט משותף של מו"ל ועורך ראשי, הייתה תמוהה. הגבר שסלד מעיתונות כל חייו וראה בה גוף חטטני ותאב סנסציות, בחר להקים עיתון בעצמו. חבריו ושותפיו היו שותפים להנחת העבודה שלו בדבר נחיצותו של מגזין פוליטי אחר, על־מפלגתי, אמיץ ונטול פניות שהתיימר לכסות פוליטיקה באופן שונה מהרגיל. למגזין קרא “ג'ורג'", על שמו של ג'ורג' וושינגטון. 

אבהותו על “ג'ורג'" הפכה אותו לחלק מהמדיה והטילה אותו אל לב הקלחת. לעתים זה נראה כאילו בחר קנדי להתחבא במרכז אלומת הזרקור בתקווה שעיסוקו החדש יהפוך אותו לשקוף. הסתבר שהביישנות הטבעית שלו לא הייתה הרמטית. הוא נהנה לחשוף את שיניו הלבנות בחיוך שגרם לנשים לדום לב. במקום להצטנע בתוך המגזין, לקח קנדי על עצמו את משימת ראיון החודש, שם טרח לפרסם תצלום שלו עם המרואיין. חתימתו הנאה התנוססה בסוף דבר העורך. 
 

כאשר היה צריך לשדל את ברברה סטרייסנד, צ'בי צ'ייס, דניס הופר, וופי גולדברג, ג'וליה רוברטס וקלאודיה שיפר להצטלם למגזין, התקשר אליהם קנדי בעצמו. הוא הניח שקשה יהיה להם לסרב לו. באחד הגיליונות האחרונים שערך גילו חבריו לתדהמתם כי הסכים להצטלם בעירום חלקי שהבטיח יותר מאשר קיים, אך היה כה לא אופייני לקנדי שהכירו. 
 

בתוקף אחריותו כמו"ל ועורך של “ג'ורג'" התקשה קנדי להתעלם מ־"JFK", סרטו השערורייתי של אוליבר סטון על תיאוריות הקשר בדבר רצח אביו. כמו בפעמים קודמות במקרים דומים, הייתה נטייתו להתעלם מהסרט או להניח לאחרים מטעמו לעסוק בו. אבל סטון וסרטו היו גדולים ומדוברים מכדי להניח לאחרים לעשות את עבודתו. כך הגיעו קנדי ושותפו מייקל ברמן ללוס אנג'לס לפגישה עם סטון כדי לדבר על הסרט. השניים הסכימו כי אם השיחה תהפוך מעיקה מדי על קנדי, הוא ימצא תירוץ לקום וללכת לשירותים.
 

הפגישה לא הייתה נעימה. בעת המנה העיקרית שאל סטון לדעתו של קנדי על תיאוריית המתנקש הנוסף. מה חשב קנדי. סטון חזר על התיאוריה שלו שלי הרווי אוסוולד לא יכול היה לירות בקנדי לבדו. חייבת הייתה להיות קונספירציה רבת משתתפים. קנדי ביקש סליחה וסר לשירותים. בהיעדרו שינה ברמן את הנושא. זמן קצר אחרי שובו של קנדי לשולחן הסתיימה הפגישה. במהלך טיסה הביתה היה קנדי נסער והתנצל בפני חברו על התנהגותו הלא מקצועית. “לא יכולתי לשבת מול האיש הזה שעתיים. פשוט לא יכולתי".  
 

לא מעט דברים מוזרים קרו ב"ג'ורג'". מחלקם עלה הריח החמוץ של הצורך להישאר רלוונטי ומעורר עניין ושערורייה בכל מחיר. קנדי הזמין דיוקן של ניוט גרינגריץ' הרפובליקני מאת אחותו החורגת הלסבית. זו הייתה הזמנה לסקנדל. הקומיקאית רוזאן בר הגישה טקסט שכותרתו הייתה “אילו הייתי נשיאה". הטקסט היה כה גרוע עד שצוות של משכתבים עמל עליו ימים. ג'יימס קרוויל, אסטרטג פוליטי, התבקש לכתוב ביקורת על "CITY HALL", סרט עם אל פצ'ינו. 
 

באחד הגיליונות האחרונים פרסם קנדי ראיון עם גאולה עמיר, אמו של יגאל עמיר. הסיפור השתרע על פני 13 עמודים ולא נמנע מלהיכנס לפינות הממוקשות של תיאוריות הקשר המגוחכות סביב רצח רבין. לא הייתה תשובה מיידית לשאלה מדוע דווקא קנדי בחר להעניק לגברת עמיר שטח כה נרחב להביע את דעותיה המקוממות. ברבדים פסיכולוגיסטיים עמוקים, ניתן היה לשער שקנדי היה סקרן לדעת על מתנקש פוליטי שנותר חי, נשפט ונשלח למאסר עולם מפי אמו. כל מה שנגזל ממנו עם ההתנקשות בחייו של אוסוולד.

נישואיו לקרוליין בסט, מעצבת אצל קלווין קליין, נראו כחלק מהיערכותו לכניסה לפוליטיקה. הייתה שם אהבה גדולה אך לצדה ויכוחים פומביים קולניים, חילוקי דעות, קנאה מצד הרעיה בפופולריות של בעלה. חברים קרובים חששו שהשניים מנווטים להתרסקות ולגירושים. הם היו בדרכם לחתונתה של בת דודו רורי קנדי, בתו של בובי קנדי, בהיאניס־פורט, עם אחותה של בסט איתם, בזמן התאונה. 

קנדי היה טייס טירון לא מיומן שהטיס פייפר סרטוגה, מטוס קטן ומסובך יחסית להפעלה שקנה חודשים ספורים קודם לכן. באותו יום שישי הייתה הראות מוגבלת ואובך כבד עמד באוויר. טייסים מנוסים מקנדי בחרו לא לטוס. קנדי המריא ללא תקלה ב־8:30 בבוקר מפייפרילד ניו ג'רזי. 17 חודשים קודם לכן נהרג בן דודו מייקל בתאונת סקי. קנדי תכנן להוריד את גיסתו בדרך ולהמשיך עם אשתו למתחם המשפחתי. הם נעלמו מהרדאר והקשר עמם נותק. בפקודת הנשיא קלינטון נערך חיפוש אחרי המטוס בהיקף חסר תקדים שנמשך מעבר לזמן המקובל. למתבונן מהצד נדמה היה שמחפשים נשיא שנעלמו עקבותיו. אחרי כשבוע נמצא המטוס ובתוכו קרוליין וג'ון קנדי הבן. אפילו צילומי המוות שעשו דרכם לצהובונים לא נחסכו מהם. 
 

כאשר אני מביט בסדרת ניצחונותיו של טראמפ, במועמדים המזדנבים אחריו ובהתכתשות הדמוקרטית בין קלינטון וסנדרס, אני נזכר במה שחסר כל כך בעונת הבחירות הזאת ובאחרות בפוליטיקה האמריקאית: כריזמה.