קו האופק: ההאשמות נגד הקצין הבכיר עשויות להתברר ככתם על צה"ל

לצה"ל אין כל ברירה, הוא חייב להיות המגדלור של החברה הישראלית בטיפול בתלונות על הטרדה מינית, ובוודאי על אונס. במציאות שבה מגויסות חיילות לשירות צבאי חובה מתוקף חוק ומשובצות לתפקידים במטה ובשדה, תחת מפקדים לרוב גברים, למד כבר צה"ל בדרך הקשה שהוא חייב להפגין אפס סובלנות בנושא.
 

בוכריס נחשב לעילוי אישי, צבאי ומקצועי. מן המוערכים במפקדי השדה של צה"ל, מפקד בקונצנזוס, חייל מקצועי, ענייני, בעל כושר שיפוט עצמי, חובש כיפה אבל לא מסתבך סדרתי בענייני דת ואמירות קיצוניות. זו לא קלישאה לומר שעצב גדול ותוגה נחתו על המטה הכללי השבוע. לא בושה בינתיים, רק עצב. גם התקשורת והציבור לא מגלים שמחה לאיד, אלא מדווחים בסוג של תוגה משלהם.
 

סנגורו של בוכריס, עו"ד עודד סבוראי, מספר על שתי בדיקות פוליגרף שעבר הקצין שבהן נמצא דובר אמת. הבדיקה האחת בוצעה על ידי חוקר פרטי, והשאלות נוסחו על ידי עורך הדין; הבדיקה השנייה נערכה על ידי שב"כ, המבצע בדיקות מהימנות לתוקף סיווג ביטחוני עבור צה"ל לקצינים בכירים המוצבים בתפקידים רגישים. זוהי בדיקה רצינית ומקיפה, הגם שאיננה תקפה משפטית. בוכריס יצטרך להסכים להיבדק באמצעות פוליגרף, עם שאלות שתנסח מצ"ח.

 

שאלו אותי השבוע בראיון ברדיו "איך מרגיש דובר צה"ל ביום שכזה?". זה באמת מורכב. דובר צה"ל מוצא עצמו כדוברו של תא"ל בוכריס; כדוברו של הרמטכ"ל אשר אמור לשמר את אמון הציבור בצבא ובעומק החקירות שהוא מבצע; הוא דובר של סגן הרמטכ"ל שהחליט להשעות את בוכריס אך לפי שעה לא לבטל את מינויו לראש חטיבת המבצעים; הוא דוברה של מצ"ח שמבצעת את החקירה; של הפרקליטות הצבאית ושל הסנגוריה הצבאית; של בית המשפט שקיבל החלטה לחשוף את השם; וגם - דוברה של החיילת שהתלוננה ושל עוד חיילות רבות שצריכות לדעת שאם יש הטרדה מינית, עליהן להתלונן.

נכון, זה מורכב, אבל זוהי חובתו של הצבא למשרתים ולמשרתות בשורותיו, לבני המשפחות שלהם ולציבור כולו. 
 

אני יודע שזה לא מקובל בימינו לומר שאני מקווה שבוכריס יימצא נקי וחף מכל רבב, ושאני חושף עצמי למתקפות של ארגוני נשים ושל מקורבי החיילת, פרקליטיה ועוד, אבל איני יכול לעשות שקר בנפשי. אני באמת מקווה שהחקירה תפריך את החשדות הכבדים. בשביל צה"ל - בשביל כולנו. אני כותב את הדברים בנשימה אחת עם ההערכה לאומץ של חיילת לשעבר לקום, להיחשף ולהתלונן גם אחרי שנים. אם החקירה תאשש את תלונתה החמורה - יהיה זה יום שחור מאוד בדברי ימי צה"ל, שנדמה כי כבר הפנים ולמד.

2 תא"ל אופק בוכריס לא התהלך עם זקן, הספיקה לו הכיפה. סערת גידול הזקנים שפקדה השבוע את צה"ל ואת הפוליטיקאים הדתיים הינה בבחינת "מהומה על לא מאומה". למעשה, לא קרה משהו מיוחד. פקודת המטכ"ל משנות ה־50 קובעת שלא ניתן לגדל זקן אלא מסיבות דת או מסיבות רפואיות.

צה"ל, כמו כל צבא, צריך להיות צבא מסודר, מסופר ומגולח. השנים חלפו, הקריטריונים הוגמשו, הורחבו הפטורים, והאופנות הכתיבו זקן קטן ואחר כך זקן מעוצב וכעת זקן עבות באזרחות ובצבא. יותר ויותר חיילים החליטו לגדל זקן מסיבות של טרנד ואופנה (הכי נחשב זה קרחת מלאה עם זקן עבות, מודל דאע"ש), ומי מסיבות של עצלות ונוחות. כך למשל, בימי ספירת העומר, כל "אוכל שרצים" שהיה עובר מולי עם זקן בגלי צה"ל או בדובר צה"ל, היה מחייך אלי ואומר לי "המפקד, אני מתחזק".
 

כעת החליט הרמטכ"ל לעשות סדר ולעצור את הזליגה וההפקר. לא לשנות דבר אלא לאכוף את הפקודה הקיימת. רק חיילים דתיים יוכלו לגדל זקנים. עד כאן העובדות.
 

אז מה בכל זאת קרה? מניין הרעש הגדול? ובכן, החלטת הרמטכ"ל להוציא מהרבנות את ענף התודעה היהודית מרגיזה את הממסד הדתי ואת הפוליטיקאים, כמו גם ההחלטה לקצץ תקנים ברבנות הצבאית (כמו ביחידות אחרות), והם מצאו ב"פקודת הזקן" הזדמנות להתנגח ברמטכ"ל ולצייר אותו כמי שרודף את הדתיים. הסיבה השנייה היא דוברותית־הסברתית. היה אפשר לצפות שראש אכ"א יבין את התקופה ואת הרגישות, ושיכין את הסביבה ההסברתית באופן ראוי יותר גם לחיילים, גם לממסד התורני וגם לפוליטיקאים.
 

 

בתוך הסערה המיותרת הזו בלטה לרעה אמירה של הרב הצבאי הראשי לשעבר, תא"ל (מיל') ישראל וייס, שקרא לחיילים לסרב פקודה על רקע החלטת הרמטכ"ל. ותיקי צה"ל זכרו שהאיש הרגיש הזה אפילו לא חשב לרגע לקרוא לסירוב פקודה, גם שהוטלה עליו המשימה להעביר את הקברים מגוש קטיף בתקופת ההתנתקות, ובצדק לא קרא. אז מה קרה כעת?

3 הלכתי השבוע ל"זאפה" בהרצליה לשמוע את התזמורת האנדלוסית של אשדוד, המלווה את הזמרת ריימונד אבקסיס (כן, כן, אמא של יעל, שישבה בשולחן לידי ולא הפסיקה להתפעל מאמה ולמחוא לה כף). ריימונד, זמרת מעולה במרוקאית ובערבית עם קול פעמונים, הייתה הזמרת של חצר המלכה במרוקו, והיא ממלאת אולמות גם היום.
 

שיא הערב התרבותי המהמם והחווייתי היה כשהעלתה לבמה את וירטואוז הגיטרה ברי סחרוף, ושרה איתו מספר שירים במרוקאית. התבוננתי בקהל סביבי, צעירים ומבוגרים, מרוקאים ואשכנזים, שביחד איתי ועם ריימונד והאנדלוסית שרו את "אינתא עומרי" של אום כולתום, והייתי מאושר. האנדלוסית של אשדוד כבר לא מרוקאית כולה. על הבמה ערבוב מופלא של הרי האטלס והרי אורל. העולים מברה"מ גם על העוד והכינור, ועל הקנון צעירה מבוכרה. וכל זה בלב הרצליה. שלא ייגמר לעולם.

4 רק בלילה קר בניו יורק בשנת 2003, הבנתי מי זה בדיוק דני קרפל. כבר הייתי שנתיים מפקד של המותג הזה בגלי צה"ל. הוא נמנה אז עם העורכים המוזיקליים הוותיקים, דובי לנץ, יואב קוטנר, דלית עופר, עמליה רוזן ויורם רותם, והתמחה בג'אז ובמוזיקת עולם. בלילה ההוא בניו יורק אירח אותי דני בן שושן, הבעלים של מועדון הג'אז הידוע "בלו נוט" שפועל במנהטן וששמו יצא כ"כותל המזרח" של הג'אז בעולם. לפני פרידה אמר לי בן שושן: "בניהו, תמסור ד"ש לדני קרפל ממני ומצ'יק קוריאה. צ'יק שואל אותי עליו כל שבוע, הוא מעריץ שלו".

 

קוריאה, למי שלא מכיר, הוא אגדת ג'אז אמריקאית, פסנתרן מחונן ואבן יסוד בהיכל התהילה של הג'אז העולמי. כששבתי לארץ ומסרתי את הד"ש לקרפל, הוא חייך בצניעות ובביישנות ואמר לי "תודה".
 

השבוע, לאחר מחלה קשה, הלך דני קרפל לעולמו. אפשר לומר שמת על המיקרופון. שידר עד שלא יכול היה, יהי זכרו ברוך. 

שבת שלום.