הורי הנרצח בטבח באיתמר: "בכל אסון הכי גדול - השמש תזרח"

בליל שבת, אור לו' באדר ב' תשע"א, 11 במרץ 2011, חדרו שני מחבלים, חכאם ואמג'ד עוואד, בני 18 ו־19, מהכפר עוורתא הסמוך לבית משפחת פוגל ביישוב איתמר ורצחו את האב אודי (36), את רותי (35), את הילדים יואב (11) ואלעד (4) ואת התינוקת הדס - בת שלושה חודשים בלבד במותה. חודש לאחר הפיגוע נתפסו המחבלים, הודו ושחזרו את הטבח. בית המשפט הצבאי גזר על כל אחד מהם כ־130 שנות מאסר. 
 

"אני מתגעגע. כל הזמן", ממשיך חיים. "באופן פרדוקסלי, אנחנו יותר מתגעגעים דווקא באירועים משמחים. לפני שבועיים חגגנו בר מצווה לרועי (אחד משלושת ילדיהם של רותי ואודי ששרדו - ק"א). עמדנו והסתכלנו על האירוע, וחשבנו איך זה היה יכול להיות אם אבא ואמא שלו היו כאן, ומה היה אם האסון הנורא הזה לא היה קורה. אבל לא רק באירועים משמחים אנחנו נזכרים בהם ובחיסרון שלהם. זה כל הזמן כואב. כמו פצע שלא מגליד. כשיש פיגוע, התחושה היא כמו לחטט בפצע. זה נורא. יש את השאלה הקלישאתית: האם זה יותר כאב אז, כשהאסון היה טרי ואיום, או עכשיו, כשהגעגוע גבר. אנחנו לא יודעים. אנחנו לא מתעסקים בהשוואות. זה כל הזמן כואב". 
 

אנחנו יושבים בחדר האוכל. בית צנוע, נעים, ביתי. חיים וצילה מראים לי את הפאזלים שהרכיבו, מסגרו ותלו על הקיר, ומספרים שהם מבלים הרבה אחד עם השני. השיחה קולחת. אף אחד לא עושה עניין כשמצטעפות העיניים. גם עכשיו, חמש שנים אחרי, זה קורה די הרבה.
 

 

"אנחנו לא חיים על פי הכאב הזה", אומרת צילה, אמו של אודי ז"ל. "אנחנו חיים, צוחקים, עובדים, אבל ברקע ישנו כל הזמן האובדן. הדוגמה הכי טובה זה שחיים ואני אוהבים לשיר. את יודעת, שירה בציבור. עוד בשבעה הצהרנו שאנחנו נמשיך לשיר, שלא נוותר. ואנחנו באמת ממשיכים, אבל זה לא אותו דבר. אנחנו שרים, אבל אנחנו לא מצליחים לשמוח עד הסוף, ליהנות עד הסוף. זה לא שאנחנו לא רוצים, או ש'לא נעים לנו'. אנחנו פשוט לא מסוגלים".

חיים מספר שכשנקבע הראיון, הוא תהה בינו לבינו, לשם מה? הוא הרי התראיין אינסוף פעמים לאחר הרצח. ואז החליט שראיון הוא תחליף לטיפול פסיכולוגי שמעולם לא עבר בעקבות הפיגוע. זו הזדמנות לדבר. "ביומיום אתה לא תדבר פתאום על אודי ורותי עם אנשים אחרים, אפילו לא עם חברים. אנשים נרתעים. זה גם לא נושא שהם מעלים באופן ספונטני מצדם, הם חוששים להכאיב, זה מובן".

בני הזוג פוגל גרים ביישוב חלמיש, המכונה נווה צוף. היישוב ממוקם במערב בנימין, והדרך אליו, אם נוסעים מזרחה בצומת שילת שליד מודיעין - עוצרת נשימה. נוף בתולי, חורש נמוך, גבעות רכות, כמה כבשים מלחכות עשב בצד הדרך. את הגבעות האלו הותירו היהודים והערבים כמעט לא מיושבות, מה שהופך את הנסיעה דרכן למרגשת במיוחד. 

"נסענו ביום שישי לאיתמר", מספרת צילה. "אנחנו מדי פעם נוסעים לשם. אודי שם", היא אומרת ומחייכת חיוך עצוב. "יש שם נקודת קשר רוחנית. התלמידים בישיבה על שם אודי ("היכל אהוד" - ק"א) מגיעים אלינו פעמיים בשנה, גם התלמידים החדשים שלא הכירו אותם, בערב ראש השנה ולקראת האזכרה. אנחנו יושבים ושרים ומנגנים, ושומעים סיפורים עליהם. זה חשוב, זה יפה". 

תמר, הבת הבכורה, הייתה בת 12 בליל הטבח. בזמן שהזוועה התרחשה היא הייתה בפעולת בני עקיבא וניצלה. גם אחיה, רועי שהיה בן 8 וישי בן השנתיים וחצי, ניצלו בדרך נס. באותו לילה נלקחו שלושת הילדים על ידי חיים וצילה פוגל לביתם שבנווה צוף שבמערב בנימין, ומאז ועד היום הם חיים אצל סבם וסבתם מצד אמם, שגרים בירושלים. 

"הילדים גדלים בצורה הכי טובה והכי טבעית שיכולה להיות בסיטואציה הזאת", אומר חיים. "יש להם משפחה חמה ואוהבת, תומכת ועוטפת. מי שלא יודע, מסתכל עליהם ולא יכול לדמיין את האסון שקרה להם". 
 

 

"בהנחת תפילין בכותל באה אלי מישהי ושאלה אותי מי האמא של חתן הבר מצווה", תולה צילה בחלל החדר התחלה של סיפור שלא יימשך.  "הילדים לא חיים פה, אבל הם מגיעים מרצונם פעם בשבועיים לשבת, וצילה נוסעת אליהם כל יום שלישי", מתאר חיים. "אנחנו עוקבים אחריהם. בזהירות. לתמר יש את השתיקות שלה, ואפשר לראות לרועי בעיניים. אנחנו מרגישים בדקויות את היתמות, את הטראומה. זה מורכב".
 

בני הזוג מתארים את הקשר עם משפחת בן ישי, הוריה של רותי כלתם ז"ל, כטובים וחמים. "יש בינינו ברית דמים לנצח. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו. מה יהיה הלאה? לאלוקים הפתרונים".
 

בלי שאבקש, הם חוזרים ללילה הנורא ההוא, ומספרים איך דפקו על דלתם בערב שבת בשתיים לפנות בוקר כדי להודיע להם על הזוועה הבלתי נתפסת. נהג דרוזי בא לקחת אותם לאיתמר על מנת שלא יחללו שבת, והם נסעו בדרך ארוכה ואיומה, כי היה ברור להם שהם צריכים לקחת אליהם את הילדים באותו לילה. 
 

"מעבר לטראומה, המשטרה ביקשה ממני לזהות את הנרצחים, כי היה חשש שיתבלבלו בשמות, ונכנסתי וזיהיתי אותם, לקחנו את הילדים ונסענו חזרה. הדרך הביתה הייתה הדבר הכי קשה בחיי. הייתה שתיקה איומה. אתה לא יודע מה להגיד. על מה תדבר איתם? השתיקה ליוותה אותנו מהיציאה מאיתמר ועד כאן. גם עכשיו, אחרי חמש שנים, זה הדבר הכי נורא שאני זוכר שעברתי בחיי". 
 

חיים מתרגש כשהוא מתאר את הנסיעה. אנחנו עוצרים את השיחה לכמה דקות. "אף אחד לא מכין אותנו לדבר כזה", הוא אומר כשהוא מתאושש קצת, "כשזה קורה, ואתה צריך להתמודד, לפעמים שתיקה זה כל מה שיש". 

"כשאנחנו באים לנחם בשבעה עושים לנו מקום", אומר חיים, "מחכים לשמוע טיפים, עצות. ואנחנו אומרים: אין שניים אותו דבר. אנחנו לא יכולים לייעץ לכם. מה שמתאים לנו לא מתאים בהכרח לכם. אין עצות. דבר אחד אנחנו יודעים: אם אתה ממשיך במסלול המוכר לך, זה עוזר. מיד אחרי השבעה הלכנו לעבוד. כי זה החלק הכי מוכר שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב. אם אתה רוצה להתגבר על משהו - תלך בדרך שאתה מכיר.
 

"יש אמונה שבכל ערב שבת", הוא ממשיך, "כשאדם חוזר מבית הכנסת לביתו, מלווים אותו מלאכי השרת. איפה היו מלאכי השרת של אודי ורותי?! משהו קרה. אי אפשר להתכחש לזה. אבל אם אתה בן אדם מאמין, זה לא יכול לערער את האמונה שלך. שני ההורים שלי ניצולי שואה. שניהם איבדו את כל המשפחה שלהם, ועלו לארץ והקימו משפחה חדשה, ומתו בשיבה טובה, כי האמונה הבסיסית לא התערערה אפילו אחרי זה. כנראה שגם האמונה עוזרת לנו להמשיך. "ככל שהזמן עובר, אנחנו פחות מדברים על האסון ועל הנרצחים, ויותר עושים. זאת הייתה הדרך שלהם - לעשות. ככה גם אנחנו. זה סוג של צוואה. ככה זה, אגב, גם בחינוך ילדים. תעשה, אל תדבר. 
 

"השמש זורחת. בכל אסון, הכי גדול שיהיה בעולם - השמש תזרח. כוחו וגבורתו של הקדוש ברוך הוא. העולם ממשיך כרגיל. השאלה היא - האם אתה מחליט שהשמש זורחת גם לך, או שלא. וזה לא משנה מה גודל האסון. זה נשמע כמו קלישאה, יותר מדי אופטימית ותלושה, אבל זאת האמת. מה זה מסכן? זה איך שאתה מגדיר את עצמך, לא איך שמגדירים אותך. זה כל ההבדל".
 

"יש שני ציוויים שאני חושבת עליהם: 'ובמותם ציוו לנו את החיים' מול 'ובחרת בחיים'", משתפת צילה. "זאת שאלה, מאיפה הכוחות, אם מהצוואה שלהם, הציווי שלהם או מתוך בחירה שלנו. כך או כך, אנו חייבים להמשיך". 
 

 

"את יודעת מה זה 'עם סגולה'?", שואל חיים, "העולם ממשיך, השמש זורחת, אבל אנחנו, חלק מעם ישראל, קיבלנו מתנה גדולה: אנחנו מסתגלים. עם סגולה. כל העמים מסביבנו נכחדו מזמן. גם מלשון 'מסוגלים'. אנחנו מסוגלים אחרי השואה, להמשיך ולהסתגל ולחיות. אנחנו לוקחים את זה ברמה האישית".

"לפעמים בלי חשק", מוסיפה צילה. "לפעמים מחליטים בכוח להמשיך". 
 

"שאלו ושואלים אותנו בכל ראיון 'מה אנחנו מציעים לעשות', אם יש לנו פתרון מדיני או ביטחוני. אני אענה לך רק אם זה בא עם מינוי", אומר חיים בצחוק. "מה זה משנה מה אני חושב שצריך לעשות? אני מומחה בהתיישבות. אולי קצת מומחה בשכול. אני לא ביטחוניסט גדול או מדינאי. זה שאני אב שכול לא הופך אותי לכזה. כשאהיה ראש הממשלה, אולי אדע מה לעשות. עד אז אין לשאלה הזאת שום משמעות".
 

"אנחנו מבינים שאין לנו כוח להשפיע", מוסיפה צילה, "כשעוד פיגוע קורה, אני מקווה שהרגו את המחבלים במקום. אבל מעולם לא נאבקנו בעד עונש מוות". צילה יוצאת נגד פתרונות הקסם המוצעים היום למיגון היישובים. "באיתמר הייתה גדר, ועדיין הם הצליחו לעבור ולרצוח. כשהערבים רוצים לפגוע בנו - הם יצליחו", היא אומרת בכאב.
 

רק דבר אחד הם מבקשים להדגיש, למרות התנערותם מהתווית פתרון מדיני־ביטחוני: "האחריות הראשית לאסון שלנו ולהמשך הרציחות היום היא כל נושא ההסתה המתמשכת. לא צריך להיות מומחה בשביל זה. ההסתה נגדנו שזורה לאורך כל ההיסטוריה היהודית. אמרנו לשרים שבאו לנחם אותנו בשבעה, שזה נושא שברור לכולם ואין עליו ויכוח. אני לא מבין למה אי אפשר להתאחד, כל המפלגות, בדרישה ברורה להפסיק את ההסתה. אני לא חושב שתהיה התנגדות מאיזושהי מפלגה יהודית. והמסר הזה צריך לצאת בצורה ברורה לעם, לעולם ולערבים. בלי הפסק ההסתה לא תהיה התקדמות", פוסק חיים.  

 

אפשר היה לצפות שבני משפחת פוגל יהיו רוויי כעס ושנאה כלפי הערבים, אבל בני הזוג מדברים במתינות. "לקחנו על עצמנו, כחברה, לא לפגוע בערבים סתם, לא לגנוב מהם, לא לזרוק עליהם אבנים", אומר חיים. "לתת להם את הכבוד. כך דיברנו גם אחרי הרצח בדומא: נעשה פה רצח. אל תתפתלו - דברו ברור נגדו".  
 

"אודי ורותי חינכו את הילדים שלהם לעסוק בקירוב לבבות", הוא מספר. "משהו באישיות שלהם משך לשם, להסתכל על כל אדם כבן אדם. זה המסר שהם ציוו לנו. אנחנו מכבדים כל אדם באשר הוא, ואנחנו צריכים לשמור על הצלם שלנו, בכל מה שאנחנו עושים".
 

יש משפחות שכולות המונעות מרגשות נקמה, שמגיעות לכל דיון בבית הדין, שמפגינות, שמנסות להשפיע. "לא היינו מעורבים במשפט. אני זוכרת שהיו אומרים לנו שהרוצחים הם חיות טרף. הבעיה היא שהם לא חיות, הם בני אדם. זה פשוט להתייחס אליהם כאל חיות", טוענת צילה בכאב. ובעלה שואל רטורית: "ואם אתעסק בזה, זה יעזור?".
 

"את יודעת מה משקיט את הכאב?", שואל חיים, "כשאתה עושה דברים בעלי משמעות מבחינתך. למשל, מסע שורשים בן יומיים שעשינו לנכדים שלנו. לקחנו אותם לכל תחנות חיינו לרגל שנת המצווה שלהם. זה היה משמעותי לנו וגם להם. המחמאה הכי גדולה שלהם הייתה ש'סבא זרם איתנו'", מספרת צילה ומחייכת חיוך נדיר. 
 

"טוב לי כשאנשים מדברים איתנו על האסון שלנו. טוב לי שיש כאלה שמתגברים על המועקה, על חוסר הנעימות הראשוני. עברו חמש שנים ואנחנו נשארים עם הכאב. השיחות האלה מקילות. הכי טובים הם אלו שבאים או מתקשרים אחרי פיגועים, כשאנחנו הכי רגישים, הכי צריכים תמיכה", מספרת צילה. היא מבקשת שנשים לב למשפחות השכולות שסביבנו, כי הן צריכות אותנו. 
 

"החיים ממשיכים מבחינתנו", אומר חיים. "אולי, צילה, זאת ההגדרה בעצם. אנחנו ממשיכים עם הסובבים אותנו, עם המשפחה והחברים. אנחנו לא מחכים לנחמה שתבוא בגן עדן, אלא כאן. כדי להמשיך יש להרפות. זה ממצה את מה שאנחנו עושים".

וצילה מבקשת להדגיש, "להרפות לא אומר לשכוח".