שישים ושש שנה אחרי שנחל תבוסה צבאית מוחצת, ביצע פשעים מחרידים נגד האנושות והעם היהודי, ירה לעצמו כדור בראש ומת, אדולף היטלר התעורר לחיים. בעולם החדש והבלתי מוכר של המאה העשרים ואחת, הוא מנסה שוב לנתב את דרכו לשלטון והציבור הגרמני, כך מתברר, צמא לדבריו.
זו עלילתו הבדיונית של הספר 'הוא חזר' שחיבר טימור ורמש. היצירה מרתקת וכתובה היטב. הסופר מצליח להיכנס לראשו של האיש ולהעניק לו ממשות וחיות, וליצור דמות שהיא מצחיקה ודוחה כאחד.
בספר, חזרתו של היטלר מסעירה את הגרמנים, הם לא ממש יודעים איך לאכול אותו והוא הופך, באופן טבעי, לכוכב טלוויזיה ששובר שיאי רייטינג. בשלב מסוים אפילו פוליטיקאים גרמנים בכירים מתחננים בפניו שיצטרף למפלגתם. בכישרונו, ורמש גורם לנו לחבב את היטלר, ולבוז לדמויות הצבועות שנמצאות מסביבו.
אני לא מת על הזרם האמנותי שמאיר את הזוויות האנושיות בחייו של האדם השפל הזה. אבי נולד בגטו ורשה במהלך המלחמה וכל משפחתו נספתה בשואה, מה שמציב אותי בעמדה לא ממש אובייקטיבית. נדמה לי שברגע שמביטים בחלאה הזו כאדם, על חולשותיו ומעלותיו, הזוועה מיטשטשת לטובת סוג של אמפתיה. מדובר בתגובה טבעית ומכעיסה, אבל לצערנו זה המנגנון הרגשי שלנו.
כשאנחנו לומדים על ילדותו המורכבת, על הדחייה החברתית ממנה סבל, על הכישרונות הנוספים בהם החזיק, הצמחונות וחיבתו לבעלי החיים, אנחנו מזהים באישיותו מורכבות, שגורמת לנו לתפוס אותו באופן עמוק, ולא רק כישות המסמלת רוע מוחלט.
הסקרנות שאני חש לגבי דמותו מסעירה ומטלטלת אותי. מצד אחד אני כמובן בז לו, אבל באותו הזמן אני גם מבקש לדעת עליו כמה שיותר: איך הצליח לצבור את כוחו? מי היה באמת? האם היה לו חוש הומור? כיצד היפנט מיליונים?
והאם מצפונו לא הציק, ולו במעט, כשיושם הפתרון הסופי? קראתי וראיתי ספרים וסרטים רבים אודותיו. בין השאר עברתי על הביוגרפיה האדירה שכתב איאן קרשו, וצפיתי ב'נפילה', סרט מהפנט על ימיו האחרונים בברלין בשלהי המלחמה. דמותו המובסת המביטה בנו מהמסך מעוררת, אם נרצה או לא (וזו גדולת הסרט), רחמים וסימפטיה. אחת מהסצנות במהלכה היטלר גוער בפקודיו, הפכה עם השנים לקאלט אינטרנטי. אחרי שלקטע הוסיפו "תרגום" מגמתי, הצופה מתרשם שהוא נוזף בראש העיר של תל אביב, רון חולדאי, בעניין בעיית החנייה או לחלופין לועג לאוהדי מכבי חיפה על עונה חלשה.
בכל פעם שאני מתבדר מאיזו מניפולציה שנעשית לדמותו ומתחילה להתמקם בראשי דמות שלו שאיננה רק רוע צרוף, אני מביט בתמונה המונחת על השידה בביתי. התמונה שצולמה בוורשה לפני יותר משמונים שנה, מנציחה רגע אחד, שבו נראים כמה בני המשפחה מביטים למצלמה בהדרת כבוד ובגאווה. המשפחה הזאת, שהייתה המשפחה שלי, נרצחה ונמחקה כמעט לחלוטין מעל פני האדמה. לפשע הזה היטלר אחראי, וזה כבר ממש לא מצחיק, לא משנה איך מביטים על זה.