מארק צוקרברג, שמוכיח חדשות לבקרים שהוא חזק יותר מכל מדינה ריבונית וכי השפעתו חסרת גבולות, התפנה כעת גם לשלוט לנו ברגשות ולכוונן את יחסינו הבין־אישיים. לא עוד רק אגודל מונף כלפי מעלה. מעתה אנו נדרשים להתכנס אל תוך נפשנו ולדלות משם את הרגש הספציפי על פי התבניות המוכרות והסטנדרטיות של כעס, שמחה, פליאה, אהבה ובכי.
כמו בתוכנית ריאליטי, מעתה עלינו להיחשף מעט יותר בסיטואציות מוכתבות מראש. כמות הלייקים שלנו תפולג באופן שיבזר את כוחנו, אך יאפשר לאח הגדול להגביר את כוחו ולהתאים לנו תכנים באופן יותר ספציפי כדי להדהד אותם ברשת. הבחירה באימוג'י המבטא את יחסינו לפוסט כלשהו תמנע מאיתנו את הצורך המועט שעוד נותר בעולם הרשתות והוא הצורך להתבטא מילולית, לנמק וליצור שיחה. במקום לכתוב: “אני לא מסכימה כי...” נסתפק מעתה בהקלקה על הפרצוף הכועס. אחרי שתי שניות כבר נשכח למה. כשנאהב, במקום לומר “אני אוהבת”, נשלח סימון של לב. אחרי שתי שניות כבר נשכח למי.
אבל צוקרברג אינו היחיד שמביט עלינו מלמעלה ומכוון את רגשותינו. חבורה שלמה של יחצנים ופרסומאים מבית מופקדת על המשימה ועמלה להשטיח אותם. בין אם בפרסומות לגבינת קוטג', לפתיתים ולטלפון סלולרי ובין אם בהטיית דעת הקהל לטובת נבחר ציבור או זמר לאומי. המתכון הישראלי הוא בדרך כלל פשוט. למילה “בית” יש מטען מיוחד, והיא מוציאה מרוב האזרחים רגש חזק המתקשר לילדים ולחיילים החוזרים מהבסיס, ובמישור הלאומי - לשיבת העם לארצו.
הבית הישראלי הפך אפוא בידי היחצנים והפרסומאים לאימוג'י מתוחכם. מספיק שתלחץ על אחד ההקשרים שלו וכבר תותיר את הציבור ללא מילים. כלל לא חשוב אם באותה נשימה רוקנת לו את הכיסים בדרכו לרכוש מוצרי צריכה בסיסיים או אם גרמת לו לשכוח מקרים של הטרדות מיניות וניצול ילדות מהסוג שיכול להופיע רק בסיוטים הגרועים ביותר שלו, או גרמת לו לחשוב שיש להשליך את כל שאר סדרי העדיפויות בשם ביטחון הבית. למעשה, ככל שאנחנו הופכים פחות ורבליים, אנחנו יותר נוחים להפעלה רגשית אוטומטית וכך קל יותר ליחצנים לסייע לתאגידים הכלכליים ולגורמים הפוליטיים לשלוט בנו ולהביא אותנו לפעול מהבטן ופחות מהראש בהכרעות ציבוריות. זו דרכו של ההון־שלטון להביט עלינו ממרומי המגדלים משל היינו עדת נמלים הצועדת יום־יום אל החור המיועד לנו.
אך יש ולעתים מצליחה עדת הנמלים להרים ראשה, להשליך מעליה את שכבות השקר שהונחתו עליה ממגדלי היחצנות ולהוריד מגדולתם בעלי הון, פוליטיקאים, פרקליטים בכירים או סתם מאמי לאומי שסרחו. או אז היא נזכרת במילים שהיו מנת חלקה טרום עידן הלייקים ובאמצעותן היא חובטת בהם קשות, מבררת פרטים, מתעכבת על דקויות, משליכה אותם כיאה להם לביבים הנמוכים ביותר, סוגרת מאחוריהם דלתות של ברזל מטאפוריות ולעתים ממשיות ונושמת לרגע לרווחה.
אך בזאת לא תם תפקידה. צבאות היחצנים ממתינים עד יעבור זעם ולעד ינסו שוב להלבין את מעשיהם של אלו שבגדו באמוננו, להשכיח מעשים נלוזים ולהחיות מחדש את רגשות החמלה שלנו בשם “הבית”. כל זאת על מנת שיתאפשר להם לשוב וליהנות מזכויות יתר כלכליות, עוצמה, הטבות, פרסום ועדת מעריצים.
רק היכולת המילולית שלנו תציל אותנו מתגובת היתר הרגשית הכמעט אוטומטית שהפייסבוק עושה יד אחת להרגיל אותנו אליה. רק היכולת שלנו להאריך, להתעכב ולהעמיק בשיחה תסייע לנו מול גלי היחצנים המנסים להשכיח מאיתנו עוולות של בעלי כוח ושררה. במילים אחרות, אל מול ניסיונות ההשטחה של המלל, אין לנו ברירה אלא לחפור.
הכותבת היא מומחית למדע המדינה