אנחנו בעיצומה של סופת מאבקים חדשה. מאבק הנשים, מאבק הילדות, ואינשאללה יהיו גם מאבקי פועלי הבניין ומשפחות הרוגי תאונות הדרכים. לפחות בגזרה אחת התעוררנו: בגזרה הנשית. לקח זמן: שנים של פמיניזם. דורות של נשים לוחמות, הביאו אותנו לרגע הזה שבו נשים הפסיקו לשתוק. זהו רגע מופלא וצלול. אומרים שאין כמו אור השמש לחטא ואכן ככה נחטא מקירבנו את כל האנסים השפלים ואת המטרידים המיניים שנמצאים בכל מקום. להערכתי, אין בישראל של 2016 בחורה או אישה שמעולם לא הוטרדה.
כולנו עברנו את זה. פעם, פעמיים או עשרות פעמים. במקום העבודה, במוסדות לימוד, בצבא, ברחוב, בחנות, באוטובוס. איפה שיש גברים ונשים יחד - נשים עוברות הטרדות. ושלא יבלבלו לי במוח שההפרדה הדתית בין גברים לנשים עוזרת. כאשר נשים מאחור באוטובוס, למעלה בעזרת נשים ומוחבאות יחד עם כבודן הרמוס - בבית פנימה...זה לא פותר כלום - להיפך. לעניות דעתי, זה רק מחריף את ההשפלה וההחלשה של נשים ומזמן עוד צרות ותוקפנות מצד גברים. הטרדות הן מנת חלקן של נשים בקרב חילונים, דתיים וחרדים, בשמאל ובימין, בקרב משכילים ונעדרי השכלה ומכל תפוצות העולם.
אונס זו דרגה אחרת לגמרי. זו כבר אלימות קיצונית, שמותירה את הנפגעת מדממת ופגועה לחיים שלמים ומטופלת על ידי פסיכולוגים או פסיכיאטרים במשך שנים, זאת מתוך תקווה ששם לא תוטרד מינית או אפילו תיאנס, כי גם לתופעה המזעזעת הזו שבה מטפל תוקף מינית מטופלת יש תקדימים ויותר ממטפל אחד כבר הגיע לבית משפט ויצא אשם בהטרדה מינית או באונס. מדובר בנזקים איומים לנשים ולחברה כולה.
תוקפנות כלפי נשים זוהי צרה צרורה שמעידה על צרה גדולה יותר. על מחלה כוללת. חברה שיש בה כל כך הרבה מקרים של הטרדות ואונס היא חברה חולה. אנחנו חיים בחברה חולה. חברה שיש בה כל כך הרבה תאונות דרכים ותאונות של פועלים מעופפים שצונחים למותם יום-יום מפיגומים - היא חברה חולה, חברה שבה חבר כנסת לועג לכאורה לנכות של חברת כנסת, זו חברה חולה. מדינה שאין לה גבולות, ולא משנה על איזה גבול אתם מפנטזים - זו מדינה שדינה להיות חסרת גבולות בתחומים אחרים, ואכן, ההפקרות חוגגת. יש לקבוע גבולות למדינה, יש לשים גבול לאנסים ולמטרידים, יש לשים גבולות לבעלי עסקים וקבלנים שמפקירים את הפועלים, יש לעצור בכל דרך את ההתעללויות בחסרי ישע ויש לשים גבולות למתכנני הכבישים והתשתיות ולנהגים פושעים.
