יצאנו לאקדמיה ולעבודה אבל הגברים לא נכנסו הביתה

מבין שלל נתוני הלמ"ס שפורסמו היום (ראשון), העוסקים בנשים בישראל, הנתון שצד את עיני יותר מכל הוא שמכלל האמהות לילד אחד, 77.5% מהנשים עובדות, וזאת לעומת 62.5% מהאמהות לארבעה ילדים ומעלה שעובדות. זאת אומרת, מספר הנשים העובדות יורד בהדרגה ככל שמספר הילדים עולה ועדיין קשה לנשים לתמרן בין קריירה לאמהות. שוק העבודה חייב להתאים את עצמו יותר לנושא הזה.
 

האסכולה שאני דוגלת בה היא ששוק העבודה צריך להתאים עצמו להורים, הן לאבות הן לאמהות. החלום שלי הוא שיהיה יום בשבוע שבו סוגרים ב-16:00 והולכים להיות עם הילדים. עם זאת, ישנם עוד צעדים רבים שצריך לעשות בדרך, כגון הכרה בשעות עבודה מהבית בעידן הטכנולוגי שאנחנו חיים בו, שעות עבודה גמישות, לאפשר ליותר נשים לעבוד בשעות מפוצלות, התאמה של לוח החופשות של מערכת החינוך לזה של מקומות העבודה.
 

פערי השכר הוא תחום שלא הצלחנו להתקדם בו במאומה כבר שנים ארוכות באופן משמעותי. הפער מהגברים עומד כל הזמן סביב 32%-33%. כדי לצמצם את הפער חייבים שקיפות. ברגע שמעסיקים יהיו חייבים לספק מידע על פערי השכר, הם יתחילו לחשוב פעמיים. יש חוק בישראל ובכל זאת מי שעושה לנשים את העוול הכי גדול הוא דווקא המגזר הציבורי שבו הפערים הם הכי גדולים. אנחנו אף שוקלות לקדם חקיקה שתחייב מעסיק לפרסם מהו השכר למשרה הפנויה.
 

בכל הנוגע למעמד הנשים בשוק העבודה, כשרק 32% מהמנהלים הן מנהלות ובקרב האקדמאים כמעט 60% הן נשים, הדבר מעיד יותר מכל שאנחנו לא מצליחות לפרוץ את תקרת הזכוכית. מדובר בשכבה משכילה ומוכשרת, גם אחוז הנשים בכל שוק העבודה רק עולה, ובכל זאת כשזה מגיע לעמדות הניהול, אנחנו נחסמות. יצאנו לאקדמיה ולעבודה אבל הגברים, האבות, לא נכנסו הביתה. הם צריכים להיות יותר שותפים בגידול הילדים ובמטלות הבית. רק אז נשים יוכלו לפתח את הקריירה שלהן ומצד שני גם המעסיקים יפסיקו בהדרגה לתפוס רק את הנשים כמחויבות למשפחה.
 

יש כאן תהליך חברתי תרבותי ואנו רואים שינוי, כשיותר אבות מסתובבים עם עגלות תינוקות, אבל המדינה חייבת מצדה לעשות את שלה. במדינות סקנדינביה יש אפשרות לאבות לקחת חופשת לידה של ארבעה שבועות בתשלום, לאחר שחופשת הלידה של האם מסתיימת. ההיענות שם היא של 90%. למה? כי הבינו שהתינוק זקוק לאם בחודשיו הראשונים, אבל כשהיא צריכה לשוב לעבודה, האב יכול לתפוס את מקומה.
 

אנחנו חוזים במציאות אבסורדית שבה בקרב זוגות נשואים מעטים, הגברים לוקחים את הילדים מהגן או מבית הספר פעמיים בשבוע, בעוד שגרושים מקפידים על כך מאוד, וכך גם מעסיקם מקבל את זה. מדוע צריך להתגרש בשביל שהגברים ייקחו את הילדים מהגן או בית הספר? למה שמעסיק לא יקבל את העובדה שאבא לא צריך לראות הילדים שלו רק בפיג'מות? תקרת הזכוכית מקורה בכך שמעסיק תמיד יעדיף לקדם גבר, משום שהתפיסה היא שאשה צריכה להיות מחויבת למשפחה. אבל תפקידה של המדינה הוא לעודד אבות להיות שותפים מלאים. מהשיחות שלי עם אבות, הם מאוד רוצים את זה, אבל נבוכים לבקש את זה במקום העבודה כי זה מתקבל בעין ביקורתית.

ראיין: יובל בגנו