על איזו נטייה בעייתית הצליח ליאור דיין להתגבר בביקור בירושלים?

זה קרה כשישבתי במסעדה בעיר העתיקה בירושלים. לפתע נשמעו צעקות ועשרות חיילים ושוטרים רצו לכיוון כלשהו. מכיוון שאני חובב של התרחשויות מהזן הזה, קמתי מיד ורצתי אחריהם. הייתי מוכן לפגוש בסוף הריצה מחבל ערבי, אבל כשהגעתי לזירה גיליתי לתדהמתי שמדובר ביהודי. יהודי צעיר ובלונדיני שצעק “כהנא חי" פעם אחר פעם בזמן שעשרות שוטרים וחיילים גררו אותו מהמקום לכיוון תחנת המשטרה הקרובה. מסתבר שהצעיר ניסה להיכנס למסגד אל–אקצא מהשער הראשי (שהכניסה ממנו מותרת רק למוסלמים) וכשנעצר בכניסה החל להשתולל ולצעוק קריאות שנעו על הספקטרום שבין “כהנא חי" ל"מוות לערבים". כוחות הביטחון ניסו לעשות הכל בצורה הכי סטרילית ודאגו להרחיק את הסקרנים מהמקום והקפידו להגיד לסובבים שלא לצלם את האירוע בניידים.

חזרתי למסעדה ושאלתי את בעל הבית הערבי אם זה קורה הרבה, כלומר התפרעויות של יהודים בכניסה לאל–אקצא. הוא השיב שאחת לשבוע–שבועיים. המשכנו לדבר. הוא עצמו מתפלל שלוש פעמים ביום באל–אקצא. הסביר שבאופן אישי לא מפריע לו שיבואו אנשים לא מוסלמים להר הבית, רק שלא יתפללו שם ויעשו פרובוקציות. “תחשוב רגע", הוא אמר לי, “מה היה קורה אם מוסלמי היה מניח שטיח ומתחיל להתפלל בכותל שלכם?".

כל ההתרחשות הזו הייתה צירוף מקרים מטורף, מכיוון שבדיוק הייתי בדרך להיפגש עם אדם בשם ארנון סגל, עולה מתמיד להר הבית ומהפעילים המרכזיים בתנועה הקוראת להקמת בית המקדש בימינו. ארנון היה אמור ללוות אותי בהר במסגרת הכניסה היומית הקצרה שהמשטרה מאפשרת ליהודים ותיירים. ואת כל זה הייתי אמור לצלם לטובת כתבה לתוכנית שלי בערוץ 20.

מכיוון שהקדמתי לפגישה עם ארנון, חיכיתי במסעדה, וההתרחשות הזו קרתה מולי ורק הדגישה את הנפיצות סביב מתחם ההר. בזמן שהלכתי לנקודת המפגש שלי ושל ארנון ליד שער האשפות, חשבתי על זה שלעולם לא שומעים בחדשות על המתפרעים היהודים בהר הבית. אני לפחות לא שמעתי על התופעה הזו. כמובן שעל ערבים שמתפרעים בעיר העתיקה שומעים כל הזמן, ולכן הייתי מאוד מופתע לראות פרצוף יהודי בלב המהומה. מעניין אם זה משהו שמושתק בכוונה, שאלתי את עצמי, בשל הרגישות של המקום.

“אין מקום קדוש יותר מהר הבית לעם היהודי", מסביר לי ארנון מיד כשאני פוגש אותו. כשאני שואל אם הוא מבין את השלכות העלייה שלו להר והניסיונות שלו להתפלל שם, הוא מסביר שמה שהוא דורש זה את הזכות הדמוקרטית שלו לחופש פולחן. הוא רוצה להתפלל בהר.

הוא אכן צודק בזה שהדמוקרטיה אמורה לספק לו את זה, אבל, לטוב ולרע, מדינת ישראל היא לא מדינה דמוקרטית במאה אחוז. היא יותר, איך נקרא לזה, דמוקרטיה גמישה. דמוקרטיה אלסטית שמתגמשת לאור הנסיבות. ונסיבות יש בשפע במדינה הזו. למעשה מאז כיבוש העיר העתיקה בששת הימים אין יום בהר הבית שהדמוקרטיה לא קורסת תחת הנסיבות.

כמובן שהצעד הבא שלי היה לשאול אותו אם הוא מבין את החרדה של הערבים מזה שהיהודים ישתלטו להם על המתחם ויעלימו את מסגד אל–אקצא. בתגובה הוא מסביר לי שדווקא הוא חי בשלום עם המסגד. למעשה מה שהוא רוצה זה גישה חופשית לשטח שברחבת הר הבית, שטח שהוא מחוץ למסגד. כמובן שישנו גם עניין בית המקדש השלישי כולו, שהוא וחבריו מעוניינים להקים שם, אבל זה כרגע לא רלוונטי. כרגע, כל מה שהוא רוצה זה גישה וחופש פולחן ברחבה של ההר.

החגיגה האמיתית החלה כשהגעתי לשער הכניסה להר הבית ונעמדתי בתור ביחד עם ארנון וחבורה של תיירים קנדים. המדריך של הקבוצה קלט אותי והחל להכריז: “רבותי, אני לא מאמין, אתם רואים את הבחור הזה? זה הנכד של האיש שכבש את הר הבית, הגנרל דיין".

“לא כבש, שחרר", זרק ארנון. מחיאות כפיים החלו בקרב קבוצת התיירים הנרגשת ואני לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי כאילו אני צריך לתת איזה נאום קצר. נלחצתי. אני מודה, אני נלחץ מול קהל. באולפני טלוויזיה וחללים מהסוג הזה אני יחסית רגוע, אבל מול קהל חי, ועוד באווירה חו"לית, מול קהל זר - בזה אני פחות טוב. מה גם שאני חייב להגיד, אחת ולתמיד, שמעולם לא פגשתי את סבי, כך שהיכולת שלי לייצג אותו מוגבלת ביותר.

מי שבאמת הכירה אותו ויכולה לייצג אותו זו דודתי יעל דיין. זה בדיוק מה שאמרתי כשהתקשרו אלי לא מזמן בנוגע לסרט דוקומנטרי על שרי החוץ בממשלות ישראל ורצו שאייצג אותו, וזה מה שאמרתי לפני כן, כשהזמינו אותי לדבר עליו בטריליון תוכניות טלוויזיה אחרות.

“it’s lovely to be here today", אמרתי במבוכה לקבוצת התיירים הקנדית, “I like to be in many places. I’m interested in places". חברי הקבוצה הביטו עלי בהלם לשמע המשפט המשובש וחסר המשמעות שהוצאתי מפי. יכולתי לשמוע את הביקורת שמתגלגלת בראשיהם על כך שהסבא היה בלי עין והנה הנכד בלי מוח.

אגב, אם כבר משה דיין, ראוי לציין שברגע שהנושא עולה בשיחה שלי עם ארנון הוא מיד מסביר לי ש"נכון שסבא שלך נתן את המפתחות לווקף הירדני - שזו הייתה טעות ענקית - אבל מאז אף שר ביטחון או ראש ממשלה לא שינה את הסטטוס קוו הזה, והם אשמים בדיוק כמוהו בהפקרת המקום הקדוש ביותר לעם היהודי".

“אני דווקא חושב שזו הייתה החלטה נכונה לתת לווקף את השליטה על ההר", אמרתי לארנון והתכוונתי להמשיך ולהסביר לו איך אני מאמין שההחלטה הזו מנעה התלקחות פוטנציאלית שלמה במזרח התיכון, וששליטה על מסגד אל–אקצא הייתה מביאה לנו רק צרות. אבל עוד לפני שהספקתי להגיד את זה, הגיע מישהו מכוחות הביטחון של ההר והחזיר לי את תעודת הזהות שנתתי קודם בכניסה ואמר לי שהם לא מאשרים לי להיכנס להר.

“מה?".

“אתה איש תקשורת וצריך אישור מיוחד מדוברות משטרת ירושלים", אמר הבחור ונתן לי את המספר של הדוברת.

התקשרתי לדוברת והיא הסבירה לי שכדי שאוכל להיכנס להר עלי לשלוח מייל מפורט עם כל הציוד שאני רוצה להביא איתי, שמות של אנשי צוות ומספרי תעודות זהות ולכתוב מה בדיוק אני רוצה לצלם שם ומה בדיוק אני מעוניין להגיד בכתבה. את המייל הזה, היא הסבירה לי, הם יעבירו לווקף הירדני והוא יחליט אם לאשר לי את הכניסה.

טוב נו, אולי זו באמת לא הייתה החלטה כל כך מוצלחת לתת לווקף את השליטה על הר הבית.

ארנון היה באקסטזה. האירוניה נטפה מכל מקום. “זה לא ייאמן, סבא שלך קבע את הסטטוס קוו של ההר", הוא אמר, “ואתה לא יכול להיכנס. מי היה מאמין".

אבל איך הם החליטו ישר שאני איש תקשורת ושלא סתם באתי מטעם עצמי כאדם פרטי? הוספתי גם שבכלל לא הייתי עם ציוד מקצועי, רק עם מצלמת וידיאו ביתית סטייל “מחוברים", אז איך הם בכלל קבעו שבאתי לצלם כאן כתבה כאיש תקשורת. הם הרי לא החליפו איתי מילה לפני שהחליטו לא לאשר לי להיכנס.

ארנון הסביר: “יש מצב שזה בגלל שהשב"כ עוקב אחרי ההתכתבויות שלנו בקבוצות הוואטסאפ ובמייל. איך שהם הבינו שאתה בא להיכנס להר ביחד איתי, הם ישר נתנו הוראה לא להכניס אותך. הם כנראה כבר ידעו מראש שאתה הולך להגיע ודאגו שלא תצליח להיכנס".

“אבל אני הכי נחמד והכי שמאל–מתון ובלונדיני והכי מתל אביב והכי לא אסרטיבי, אני ממש חסר חוט שדרה, אז למה לעשות לי את זה?".

“ככה זה, ברגע שאתה איתנו אתה הופך מבחינת השב"כ לסיכון ביטחוני".

דווקא הרגשתי לא רע בתור סיכון ביטחוני. לפעמים אדם מגיע לנקודה בחייו שהוא כל כך אבוד ולא יודע מיהו, שכל הגדרה עצמית שמתלבשת עליו הוא מקבל בברכה.

באותו הרגע נזכרתי בבחור שנעצר לאחר שניסה להיכנס בצורה מחתרתית למתחם ההר ואמרתי שאולי כדאי שאעשה כמוהו. אולם השעון היה נגדי וכבר הייתי צריך לצאת לכיוון הפגישה שלי עם שמואל בלזם, אדריכל ומתכנן ערים, שהחל לפני כמה שנים במלאכת הנדסת בית המקדש השלישי. הפרויקט שנקרא “בית המקדש השלישי" כבר מונח אצלו בתיקייה במשרד וכולל שרטוטים מדויקים.

בדרך לשם חשבתי לעצמי שאולי כדאי שאשאל את דוברות המשטרה על הבחור היהודי שהתפרע. אנסה לברר איתם מדוע הנושא הזה מושתק. בסופו של דבר, זה גם מה שעשיתי לאחר שחזרתי לביתי. בתגובה קיבלתי מייל מסורס עם פרטי האירוע והבטחה ש"החשוד נחקר והוגש נגדו כתב אישום". אבל לשאלתי אם הם יידעו את התקשורת על המקרה (ואם לא, מדוע) הם לא טרחו לענות. על השאלה הזו לא קיבלתי מענה.

אבל בואו נחזור לנסיעה לאדריכל שמואל בלזם. כשהגעתי לביתו בשכונת פסגת זאב והתיישבתי אצלו במשרד, הוא החל להראות לי מצגות מטורפות על בית המקדש השלישי שתכנן. האמת שזה היה מרשים. הוא כל הזמן חזר על כך שמה שחשוב באמת זה לשמור את הפרופורציות המקוריות של בית המקדש כפי שהן כתובות במקורות. היחס בין גודל המזבח לגודלו הכללי של המתחם, בין גודל אולם הסנהדרין לבניין הכללי, נשמר.

“האמת היא שזה מאוד מרשים", אמרתי לבלזם, “אבל אני חייב לשאול אותך שאלה".

“כן, שאל".

“בשביל להקים את בית המקדש צריך לפנות בעצם את מסגד אל–אקצא וכיפת הסלע וכל זה. איך אתה מתכוון להתמודד עם זה? כלומר, מה התכנון שלך? להרוס את אל–אקצא וכיפת הסלע ולבנות עליהם?".

“תשמע, בשלב הראשון לא ניגע במבנים האלה אלא נבנה סביבם".

מכיוון שיש לי נטייה בעייתית (מבחינה עיתונאית, פחות מבחינה אנושית) להזדהות מאוד עם האדם שנמצא מולי ולרצות בטובתו ואפילו להציל אותו מעצמו, החלטתי שאני לא הולך לשאול אותו מה הולך לקרות בשלב השני. ידעתי שכל מה שהוא יגיד יהיה בעייתי ומתריס אז החלטתי לוותר על השאלה.