יעל ויסמן, אלמנתו הצעירה והטרייה של ינאי ויסמן הי"ד, כתבה פוסט מרגש וגם מקומם בתחילת השבוע, שעורר, ובצדק, דיון נרחב. היא סיפרה שמשרד הביטחון הגיע אל משפחת ויסמן והודיע להם מה נוסח הכיתוב שייחקק על מצבת ינאי. מתוך שתי האפשרויות הרלוונטיות, התעקש משרד הביטחון ב"נפל בפיגוע טרור", ולא ב"נפל בקרב".
יעל התקוממה. נציג משרד הביטחון אמר לה שנערך תחקיר, ועל פיו הוחלט הנוסח. יעל טענה שלו היו מתחקרים אותה או את עדי הראייה, הם היו מגיעים למסקנה ודאית שמדובר בקרב, שאליו יצא ינאי חשוף ידיים והסתער על המחבלים. “רצת, חתרת למגע כפי שמצופה מלוחם בצבא ההגנה לישראל." כותבת יעל.
למה זה כל כך משנה, אתם שואלים. ההבדל נראה קטן, וכך או כך זה לא יחזיר ליעל את אהובה, ולנטע את אביה. אבל ההבדל הזה, של מוות פסיבי, התפוצצות באוטובוס, דקירה בגב, מוות של קורבן טרור, הוא ההפך מלמות בשביל משהו. בשביל להציל אחרים, בשביל המולדת. זה גם ההבדל בין להיות קורבן – הגדרה שהעם היהודי קץ בה בתכלית – לבין לקחת את הגורל הידיים ולנסות להשפיע, לשנות.
ויש פה עוד נקודה, והיא שוב, כרגיל, עניין של הגדרה. המלחמה שלנו היא מלחמה נגד הערבים. לפעמים יש להם מיגים ולפעמים מספריים. ומי שנלחם במלחמה הזאת ומת בה – נופל בקרב. ואם לרוץ להילחם במחבלים בסופר בידיים חשופות, לחתור למגע ולדעת שייתכן שיהיה זה הדבר האחרון שאעשה, ליזום את המאבק הזה, ולא להידקר בעודי בוחרת עגבניות, אם זה לא נופל בהגדרות של משרד הביטחון כמישהו שנפל בקרב – הבעיה היא בהגדרות ויש לשנותן.
12 חיילי המילואים שנהרגו בכפר גלעדי בשטח הכינוס לפני היציאה ללבנון ב־2006 “מתו בקרב", אף על פי שהם עוד לא היו בקרב אלא בדרך אליו. כך גם 71 חללי אסון המסוקים. אבל חייל ברגילה שמסתער כמו אריה, נטול פחד, על מחבלים, בידיים חשופות הוא קורבן?
אז נכון, יכול להיות שאני מסבכת אתכם, אנשי משרד הביטחון, ויכול להיות שיש תחום אפור, שבו שתי התשובות נכונות או לא נכונות באותה מידה. אז יש לי הצעה: במקרה אפרורי כמו של ינאי ויסמן הגיבור (אפרורי מבחינת משרד הביטחון. את דעתי הבהרתי), משפחת החייל, השבורה והמרוטשת מצער כרגע, תוכל לבחור בעצמה אם אהובה נפל בקרב או בפיגוע חבלני. אנחנו חייבים להם לפחות את זה. זה לא יוזיל ולו בנימה את כבודם של חיילי צה"ל האחרים שנפלו, זה רק יוסיף רגישות לפרוצדורה האיומה הזאת.