הבחירות האחרונות לימדו אותנו שלסקרים יש ערך מוגבל מאד בניבוי התוצאות, אפילו נערכו ערב הבחירות ממש. שלוש וחצי שנים לפני יום הקלפי אין להם ערך בכלל. ובכל זאת, אין זה מונע מכלי תקשורת לבצע סקרים מוקדמים כאלה ולחגוג בקול רעש גדול ובניתוחים מלומדים את פרסומם. זה לגיטימי לחלוטין ואינני בא לגנותם, אבל זה משחק נחמד ולא יותר. והנה, אני אפילו מצטרף אליו.



הסקר האחרון פורסם במוצאי שבת בתוכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 2. תוצאותיו הבולטות הן אלה: הליכוד יורד מ־30 מנדטים ל־26; המחנה הציוני מ־24 ל־18; יש עתיד מזנקת מ־11 ל־19; הבית היהודי מ־8 ל־11; כחלון יורד מ־10 ל־7 וליברמן עולה מ־6 ל־8. השאר - ללא שינוי.



הפרשנים בתוכנית עסקו לא מעט בירידה של הליכוד ושל בנימין נתניהו וציינו שלפי תוצאות אלה לא יכול היה ראש הממשלה להקים קואליציה בהרכב המפלגות הנוכחי. אני סבור שהתוצאה דווקא טובה לנתניהו. אם בעיצומה של אינתיפאדה רצחנית שהממשלה איננה מצליחה להשתלט עליה הוא מפסיד רק ארבעה מנדטים, זהו הישג. בסך הכל המנדטים שגזל ברגע האחרון מהבית היהודי באיום "הערבים באים!" חזרו הביתה. לדעתי גם עם תוצאה כמו זו שבסקר היה נתניהו מצליח להקים ממשלה, בהרכב קצת שונה.



מי שחטף בסקר את המכה הקשה ביותר הוא ראש האופוזיציה והמחנה הציוני יצחק הרצוג, שמפלגתו הפסידה שישה מנדטים. יאיר לפיד "שתה" לו אותם וחלף על פניו בדרכו למעלה. המחנה הציוני צריך להכיר במציאות: הרצוג, עם כל התוקפנות שסיגל לעצמו ושאינה מתלבשת עליו היטב, אינו מצליח לייצב את עצמו כמועמד שווה ערך לראש הממשלה ואפילו לא כראש אופוזיציה דומיננטי. לפיד עושה זאת טוב ממנו ואפילו אביגדור ליברמן. נתניהו חושש היום מלפיד יותר מאשר מהרצוג.



חומת המגן של נתניהו, שאין מי שיכול להתמודד עמה ולהפילה, מתחילה להיסדק. הסודק הראשי הוא אכן לפיד, שהכריז שיתמודד על ראשות הממשלה בבחירות הבאות, וכל התנהלותו - עיסוקו בענייני חוץ, סטייתו ימינה ומופעיו הדתיים משועבדת למטרת־העל: להחליף את נתניהו.



לפיד לא יוכל לעשות את זה בכוחות עצמו. גם הוא לא יכול להרכיב ממשלה לפי תוצאות הסקר. השאלה אם עד הבחירות הבאות יצליח להוביל את יש עתיד למקום הראשון ולהיעשות בכך המועמד הטבעי לראשות הממשלה פתוחה ועומדת. סביר יותר שכדי להפיל את נתניהו תצטרך לקום רשימה של מפלגות ואישים שירוצו ביחד: יש עתיד, כולנו, גבי אשכנזי, גדעון סער, אולי אפילו ליברמן ואחרים.



דיבורים בעניין זה מתקיימים. אבל בשילוב כזה יש שתי בעיות. האחת, ניסיון העבר המוכיח שצירוף מפלגות ואישים כזה סופו להתפורר מהר מאוד. ראו ד"ש של יגאל ידין ומפלגת המרכז של איציק מרדכי, אמנון ליפקין־שחק ודן מרידור. האחרת, בעיית האגו: מי יעמוד בראש ויהיה המועמד לראשות הממשלה? אגואים מנופחים יש בכל איחוד כזה והם מאיימים לפוצצו. אתם רואים למשל את לפיד או אשכנזי מוכנים לעמוד במקום השני?


ייתכן שבמקרה הזה, סקר פופולריות דווקא יסייע לקבוע את המיקום, אבל גם זה לא בטוח. אולי האגו יגבר אף על הסקר.