מירי רגב איננה נרתעת מפניהם. גם לא מאלה שמחאתם נושאת אופי וולגרי במיוחד. הם רודפים אחריה לכל אירוע – אבל היא ממשיכה להגיע לבמות ולאולמות כדי להשמיע שם את “האני מאמין שלה”, שם מצפות לה הפלנגות של “מחנה השמאל”. היא למדה לא להירתע מפני החוליגנים שמייצגים תת־תרבות דקדנטית. צעקנות גסת רוח אינה מרפה את ידיה. היא כבר מכירה חלק מן הרפרטואר מאירועים קודמים. יש כמובן בין המוחים לא מעט אמנים של ממש – אולם יש ביניהם גם הרבה “זבל אנושי” מן הסוג שריחו נישא למרחקים, זה שהזין את השסעים במקומותינו מאז ראשית ימיה של הציונות.
שרת התרבות והספורט חושבת, מן הסתם, שהטינה אליה נולדה רק לאחר שהיא החליטה כמה החלטות אמיצות שתכליתן לצמצם את כוחה של “האליטה השמאלנית”, האנטי ציונית, הניהיליסטית בעיקרה, שמרכזה בבתי הקפה של תל אביב, אבל בעניין הזה היא טועה. הייתי כאן כשאנשי “פלוגות הפועל”, בריונים מעובי שרירים, עמדו לרשותם של מנהיגי תנועת העבודה כל אימת שהיה צריך להסגיר בחורים מן האצ”ל ומן הלח”י לידי המשטרה הבריטית או כדי “לשבור” שביתות שלא היו לרוחה של ההנהגה חסידת השוביניזם הסטליניסטי. ראיתי את השנאה בעיניהם של קלגסי “מחנה הפועלים” כלפי כל מי שלא צעד בסך לעבר האופק הסוציאליסטי המזויף שהם ציירו. עמדתי על המדרכות ברחובותיה של תל אביב הקטנה כשהם ביקשו להטיל אימה על מה שהם כינו בשם “המחנה האזרחי”. בני מעמד הביניים, בעלי החנויות והדוכנים, עמדו נדהמים אל מול הכוח המאורגן של בריוני “המחנה” שהובאו במשאיות העירה.
הם היו אלה שליבו את אש השנאה בעת שחיים ארלוזורוב נרצח על חוף הים בתל אביב ב־1933, והם היו אלה שסיפקו לרשויות הבריטיות עדויות שקר, והם היו גם אלה שהנהיגו את משטר ה”סרטיפיקטים”, אשרות העלייה ארצה, המפלה בין דם לדם שממנו נהנו רק אנשי שלומם.
ההשתלטות העוינת על מוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל אפשרה להם לעשות בקרקעות שנרכשו בדמים רבים בידי יהודים מכל העולם כבשלהם. הקיבוצים זכו במיטב שבמיטב; כל השאר נאלצו להסתפק בשיירים שהותיר להם המשטר הפסאודו־סוציאליסטי שהתפתח פה לרעה. בפועל, היה זה משטר נצלני, בזבזני, מושחת, שסימניו ניכרים עד עצם היום הזה ברבדים רבים של מוסדות השלטון.
ואם מישהו באמת רוצה לדעת לאן “נבלעו” הקרקעות שהותירו אחריהם הערבים שנטשו את מקומות היישוב שלהם בעת מלחמת העצמאות, יהיה עליו לפנות ליורשיו האידיאולוגיים של “מחנה הפועלים”. מי שעלה ארצה בשנים שלאחר ההכרזה על הקמתה של המדינה היהודית, כבר קיבל, במקרה הטוב, את מה שהקיבוצים כבר לא יכלו לעכל.
משבר הקרקעות לא נולד בשנים האחרונות. הורתו ולידתו עוד הרבה לפני שהוריה של מירי רגב או הוריו של משה כחלון הגיעו לפריפריה כדי לצפות מרחוק בקיבוצי הסביבה שהיו מחוברים מאז ומעולם לעטינים של הקופה הציבורית. מנחם בגין זיהה בזמנו את מה שעוללו בכירי מפא”י למיליוני העולים שנאלצו להילחם בעוני ובקיפוח. סלאח שבתי, יציר כפיו של אפרים קישון, הציג בפניהם מראה. דור הפלמ”ח כעס עליו. הוא לא אהב שמישהו ביקש להעמידו על העובדות לאשורן.
מירי רגב נושאת עתה דגל חברתי חשוב – וכדאי לכל המוחים נגדה, גם לאלה הדוחפים לאחוריהם את דגל המדינה, לעצור בעד עצמם ולנסות לבחון אם אין במחאתם כדי לפגוע גם בדחליל הפוליטי שהם מנסים להפיח בו רוח חיים.
נלעגותו של עודד קוטלר שעלה לבמה כדי להציג את משנתו בוודאי עוד תילמד בבתי ספר לסכלות מדינית.