1במהלך חודש מאי 2000 הגיעו לאגף המודיעין (אמ"ן) בצה"ל ידיעות וצילומים מתצפיות ומסיורים אוויריים, שהוכיחו כי בכירי חיזבאללה מגיעים מהמפקדה בביירות לסיורים בדרום לבנון. מטרת הסיורים הייתה לבדוק את היערכות צה"ל לנסיגה מרצועת הביטחון.   בחיזבאללה העריכו כי צה"ל ייסוג בחודש יולי של אותה שנה, והסיורים נועדו לגבש תוכנית פעולה לשבש את הנסיגה ולפגוע בה.



אמ"ן והמוסד הצליחו לאסוף מידע די מדויק על כוונות הארגון השיעי. "הם רצו לגרום ליציאה במציאות של תופת", אומר עמוס גלבוע, מחבר ספר חדש העוסק בנושא - "דמדומי בוקר, הסיפור האמיתי על יציאת צה"ל מלבנון" ("דמדומי בוקר" הוא שם הקוד שנתן צה"ל לתוכנית הנסיגה). ה"רפרטואר" שתכננו מפקדי חיזבאללה כלל שיגור רקטות וירי לעבר כוחות צה"ל, הפעלת מטעני צד ומכוניות תופת ושיגור מחבלים מתאבדים. 

בצה"ל החלו בסדרת דיונים בנוגע למה שניתן לעשות נגד הסיורים של בכירי חיזבאללה בדרום לבנון. ב־21 במאי התקיים דיון מצומצם אצל ראש אמ"ן אלוף עמוס מלכא. בדיון השתתף בין השאר גם "מופז הקטן" (שלמה, אחיו של הרמטכ"ל דאז שאול מופז), ששימש כראש זירת טרור בחטיבת המחקר של אמ"ן. הספר מצטט את מלכא: "מופז הציג מידע לפיו בכירים ביותר בחיזבאללה עומדים לרדת לדרום לבנון. הדבר ודאי, וכבר נעשו הכנות מבצעיות ומודיעיניות מקדימות בקרב גורמים שונים אצלנו. זאת הזדמנות חד־פעמית לחסל אותם או לפחות את הבכיר שבהם. נציג זאת לרמטכ"ל". מלכא התכוון לשאול מופז, אחיו של שלמה. "שלמה", נכתב בהמשך, "הרהר עמוקות והציע להעביר את האחריות להחלטה מאחיו הרמטכ"ל לראש הממשלה ושר הביטחון", שהיה אז אהוד ברק.
 

גדי איזנקוט, אז מזכירו הצבאי של ברק שהיה בסוד העניין, סיפר כי ברק אמור היה להיות למחרת בצפון, בטקס חנוכת פארק. הוחלט כי לאחר הטקס יגיע למפקדת החטיבה במושב שומרה. מטרת ההתייעצות הייתה לקבל החלטה אם לנצל את ההזדמנות ולנסות לחסל את בכירי חיזבאללה.
 
אהוד ברק. צילום: רויטרס
אהוד ברק. צילום: רויטרס

 
מה שגלבוע לא מספר בספרו, וכבר פורסם בעבר על ידי כותב שורות אלה, הוא שהבכירים שבהם היה מדובר היו "החמישייה" הפותחת של הזרוע הצבאית של חיזבאללה. היא כללה את ראש הזרוע עימאד מורנייה, שישראל, כך נטען, נכשלה בניסיונות לחסלו בכמה הזדמנויות ולבסוף הצליחה בדמשק ב־2008; סגנו טלאל חמיה; מוסטפה באדר א־דין (בן דודו וגיסו של מורנייה), כיום המפקד הצבאי של הארגון השיעי הלבנוני, ושניים נוספים.
 
לפנות ערב עדכן איזנקוט את ברק בנושא וקבע שלמחרת בבוקר, כשייפגשו במנחת המסוקים בכנסת בירושלים, יעדכן אותו בפרוטרוט. באותה פגישה במנחת, "גדי נכנס למכונית של ראש הממשלה ושר הביטחון", כותב גלבוע, "ומעדכן אותו בנושא החיסול המתוכנן של בכירי חיזבאללה שמציג מלכא. ברק מקשיב, ודמיונו ניצת למשמע השם של איש החיזבאללה הבכיר ביותר (הכוונה למורנייה – י"מ)".
 
לאחר שיחתם טסים ברק ואיזנקוט לצפון. ברק משתתף באירוע חנוכת הפארק ובסיומו ממשיך למפקדת החטיבה בשומרה. שם המתינו לו כמה קציני צה"ל בכירים ובהם מלכא, שלמה מופז, מפקד האוגדה משה קפלינסקי, אל"מ בני גנץ, שהיה מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), ועוד.
 
מלכא הציג את נושא החיסול, אך היה ברור לנוכחים שדעתו של ברק הייתה מוסחת. הוא היה טרוד בבעיות הרחבות יותר של תכנון נסיגת צה"ל. אחרי כמה דקות הפסיק ברק את מלכא. "תמשיכו במאבק המודיעיני אחר אובייקט החיסול", אמר למלכא. לכל הנוכחים היה ברור מה הייתה משמעות דבריו. ברק לא אישר את החיסול, או בלשונו של גלבוע "החיסול שלמענו נועד המפגש, הושלך לפח".
 
קציני צה"ל שנכחו בפגישה וגם בכירים במוסד שהיו בסוד העניין התאכזבו. הכל היה מוכן למבצע החיסול. המודיעין היה מדויק ועדכני. ההיתכנות המבצעית הייתה גבוהה. מל"טים ומטוסי תקיפה היו באוויר. אם ברק היה מאשר, כל צמרת הפיקוד הצבאי של חיזבאללה הייתה עולה השמיימה. חיזבאללה היה מוכה בהלם והיה לוקח לו זמן רב להתאושש מהמהלומה. הזדמנות פז הוחמצה. יידרשו לישראל עוד שמונה שנים ומלחמה אחת (לבנון השנייה) עד שהמידע המודיעיני וההיתכנות המבצעית ייפגשו שוב ויאפשרו לחסל את מורנייה, שהיה אז הטרוריסט המבוקש ביותר לא רק על ידי ישראל אלא גם על ידי ארה"ב.
 
לפי פרסומים זרים, ההתנקשות במורנייה בפברואר 2008 בפרבר של דמשק הייתה ברובה מבצע "כחול־לבן" של המוסד, שנעזר ב־CIA ופעל בתיאום עמו באמצעות חדר מצב משותף. תרומתו של ה־CIA הייתה בהברחת חומר הנפץ ששימש למכונית התופת שהתפוצצה ליד מכוניתו של מורנייה. מורנייה היה בין השאר אחראי לתכנון ולהוצאתו לפועל של הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס, החודש לפני 24 שנים, שבו נהרגו 29 בני אדם, בהם ארבעה דיפלומטים ישראלים, אחד מהם נציג המוסד.

# # #
 
במקום פעולת חיסול בדרום לבנון בקיץ 2000, נאלץ צה"ל לבצע מה שמכונה "תרגיל מודיעיני" שמשול ל"תרגיל על יבש" – תרגול כל המערכות אך בלי ירי אמיתי. ברק סירב לאשר את הפעולה כי חשש מהשלכותיה על תוכניתו הגדולה יותר. במפגש בשומרה, ובעצם מאז שנבחר לראשות הממשלה ב־1999, מעייניו היו נתונים למימוש הבטחת הבחירות שלו: להחזיר את צה"ל מ־18 שנות התבססותו בבוץ הלבנוני.
 

 
בתחילה קיווה ברק כי הנסיגה מלבנון תתבצע באמצעות הסכם או הבנות שיושגו בין ישראל לסוריה בתיווך נשיא ארה"ב ביל קלינטון. אך בשנת 2000, כעבור חודשים אחדים, הוא הבין שהסיכויים להגיע להסכם כזה קלושים והורה לרמטכ"ל מופז להתחיל בהכנות לנסיגה בלי הסכם. 
 
את ההחלטה על עיתוי הנסיגה שמר ברק קרוב לחזהו. זו הוכתבה בעיקר בעקבות ההתמוטטות המהירה של צבא דרום לבנון (צד"ל), שקיבל מצה"ל את השליטה על חלק מהמוצבים שפינה. כשהבין ברק כי צד"ל לא יוכל להחזיק במוצבים, הוא כינס בערב של 22 במאי את מפקדי צה"ל. אותו יום שבו מוקדם יותר דחה את המבצע לחיסול בכירי חיזבאללה. בפגישה מסר ברק כי הנחה את הרמטכ"ל מופז ואת אלוף פיקוד הצפון גבי אשכנזי להשלים "את מוכנותו ליציאת כל כוחות צה"ל והיערכותם מחדש החל מהלילה". 
 
"מופז כמעט נפל מכיסאו מרוב תדהמה", כותב גלבוע. זה היה שיאה של הדרמה, שהבמאי והשחקן הראשי שלה היה ברק. בסופו של דבר, עקב אילוצים לוגיסטיים, הצליח אשכנזי לדחות את מועד הנסיגה ב־24 שעות.
 
בחסות מידור פנימי וחיצוני נסוג צה"ל ללא אבידות. כהחלטה אסטרטגית, הנסיגה יכולה להיחשב כגולת הכותרת של הישגיו של ברק כראש ממשלה ושר הביטחון. בכל שאר הנושאים: ביטחוני, פוליטי, כלכלי וחברתי, ההיסטוריה תשפוט אותו לכף חובה.
 
מחיר הנסיגה היה בהחלט כבד. מצד אחד, זהו הישג מרשים ברמה הטקטית. חיזבאללה לא הצליח, כפי שתכנן, לזנב בנסיגה. אך הנסיגה חשפה את בוגדנותה של ישראל כלפי 2,500 לוחמי צד"ל שעבדו עמה במשך שנים רבות, בתיאום ובשיתוף פעולה, שלפתע, באישון לילה, מצאו עצמם נמלטים על חייהם יחד עם משפחותיהם לישראל.
 
ובצל האירועים האלה נותרה השאלה הבלתי פתורה: האם שגה ברק כשלא הורה לחסל את מורנייה ואת בכירי חיזבאללה, ובכך היה מעצב מציאות שונה ביחסי ישראל והארגון השיעי מלבנון? 
2הוועדה לאנרגיה אטומית (וא"א), שמפעילה בין השאר את הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג) – הכור הגרעיני בדימונה - היא אחד המוסדות החשאיים בישראל. כעת היא עלולה להפוך לעוד יותר סודית ופחות נגישה לציבור.
 
זה עלול לקרות עם החלטתו של מנכ"ל וא"א זאב שניר לבטל את תפקיד הדובר/ת של הארגון. במשך כ־30 שנה שימשו בתפקיד גדעון שביט, יצחק לדרמן, נילי ליפשיץ ויעל דורון. כולם היו עובדי וא"א או שהועסקו קודם לכן בצה"ל או במשרד הביטחון. הם הכירו לפני ולפנים את וא"א על אגפיה ויחידותיה ועל הגופים הכפופים לה, כמו הכור בדימונה או המרכז למחקר גרעיני (ממ"ג) בשורק.
 
לצד האחריות של וא"א על הכור בדימונה, שבו לפי פרסומים זרים מייצרת ישראל את החומרים הבקיעים (פלוטוניום ואורניום) לנשק גרעיני, יש לה גם תפקידים נוספים בעלי חשיבות רבה לציבור ולעיצוב מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. וא"א אחראית על הטמנת הפסולת הגרעינית מכל הגופים במדינה (לדוגמה בתי חולים) ואבטחתה. היא פועלת בתחום מניעת זיהום של מי תהום ושמירה על איכות הסביבה. היא עוסקת בסוגיות של בטיחות גרעינית בהפעלת הכורים ומתקנים אחרים שבהם חומרים רדיואקטיביים. היא מקיימת קשרי עבודה הדוקים עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), ממנה את השגריר לשם, שולחת מומחים, ומקיימת קשרים של שיתוף פעולה עם ועדות לאנרגיה אטומית של מדינות אחרות. 
 
כמו כן, וא"א משמשת כגוף המייעץ למוסדות אחרים בישראל, כמו משרד החוץ, אמ"ן או המוסד, בכל הקשור להערכות מצב על ניסיונות להפיץ חומרים גרעיניים או נשק גרעיני בעולם או על כוונות של מדינות לייצר נשק גרעיני, כמו איראן.
 
כעת החליט שניר, שנכנס לתפקידו לפני פחות משנה, לבטל את תפקיד הדובר ולהעביר את סמכויות הקשר עם התקשורת והציבור למערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה, שלו כפופה וא"א. גם קודמיו של שניר (גדעון פרנק ושאול חורב) לא היו דברנים גדולים. הם התרחקו ממגע עם התקשורת ומעולם לא התראיינו. אך שניר, תא"ל בדימוס בחיל האוויר שמילא גם את תפקיד עוזר שר הביטחון לאמצעים מיוחדים (אמ"מ), אפילו עולה עליהם ברתיעתו מהתקשורת.
 
בלי לפגוע או להמעיט ביכולתם של קציני התקשורת במשרד ראש הממשלה (שזה כשנה מתקשה למצוא מועמד ראוי לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי), וא"א זקוקה לדובר משלה. בלעדיו, היא כנראה תשתבלל עוד יותר. 
 
הדוברת הפורשת של וא"א מסרה בתגובה: "ראש וא"א ביצע בחינה מעמיקה והוחלט לשנות את מערך הדוברות וההסברה של הוא"א ולהעביר את האחריות לקשר עם התקשורת למערך ההסברה הלאומי, במתווה דומה לגופים אחרים הכפופים לרה"מ".
 
3השבוע התפרסם פסק דין של שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, ירון לוי, בעניינה של ראשת ענף בגוף ביטחוני שערערה על עונש שפסק לה בית משפט השלום. השופט לוי ביקר את פרקליטות המדינה, שהסכימה להקל בעונשם של הבכירים והחמיר עם הזוטרה – מה שמכונה תסמונת הש"ג - אבל באותה נשימה נענה השופט לבקשות והוציא צו איסור פרסום על הפרשה.
 
זו החלטה מגוחכת. לפני יותר משלוש שנים התפרסמו ידיעות על חקירת משטרה בשל חשדות לשחיתות ואי סדרים כספיים במיליוני שקלים שהחלו בגוף המדובר. החקירה נפתחה בעקבות בקשתו של ראש אותו גוף. משרד ראש הממשלה הגיב אז רשמית, ושמו של המקום פורסם. במאמר מוסגר ייאמר כי משרד רה"מ אחראי על שלושה גופים ממלכתיים - המוסד, השב"כ והוועדה לאנרגיה אטומית. עניינה של החקירה היה חשדות לשימוש לא ראוי בכספים לרכישת ציוד טכנולוגי באמצעות חברות בישראל ובחו"ל, שנועדו לשמש למבצעים של אותו ארגון. למרות זאת החליטו הפרקליטות ובית המשפט כי ראוי לאסור את פרסום שמו של אותו גוף. התוצאה היא שכל גוף במערכת הביטחון הופך לחשוד המיידי. רגישות לביטחון אין כאן.
4במערכת הביטחון לא התרגשו מהידיעות שפורסמו השבוע, שלפיהן רוסיה מעכבת לכאורה את המשלוח לאיראן של מערכות הטילים והרדאר נגד מטוסים מדגם 300S. העיתון הכווייתי "אל־ג'רידה" פרסם כי עיכוב המשלוח נובע מהעברת מידע מודיעיני מישראל לרוסיה. לפי הידיעה ישראל סיפקה מידע שהוכיח כי בניגוד להסכמיה עם רוסיה, איראן מעבירה לחיזבאללה נשק מתקדם, כולל טילי יבשה־ים מתקדמים מדגם יאחונט וטילים נגד מטוסים מדגם 22S.
 
אכן אפשר שיש עיכוב במימוש עסקת ה־300S. אך מניעיו אינם במידע מודיעיני ישראלי שהועבר לרוסיה. שורשי העיכוב הם במחלוקות כספיות בין הצדדים. אין כאן שום דבר מהותי: הפרה (רוסיה) עדיין רוצה להניק, והעגל (איראן) רוצה לינוק. מדובר במו"מ עסקי שייפתר בקרוב ולא בסוגיה עקרונית.