במדינות רבות הדמוקרטיה היא קרום דק על הר געש שבתוכו לבה ייצרית של התנגשות אינטרסים, פחדים קמאיים ואידיאולוגיות. המורשת ההיסטורית של כל דמוקרטיה היא בעיקר דיקטטורות של המעמד העליון, גנרלים, טייקונים, עריצים ודמגוגים פוליטיים למיניהם. ארה"ב וישראל הן דוגמאות מבעבעות לרפיסותו של אותו קרום. רק תנו ללבה לגלוש ותראו את דונלד טראמפ או את בנימין נתניהו רוכבים על הגל ומשמידים כל הישג דמוקרטי.
טראמפ, אוהד הימין בישראל, לא הבין תחילה מה רוצים ממנו כאשר קיבל כדבר מובן מאליו את תמיכת הקו קלוקס קלאן. המפלגה הרפובליקנית דוגלת בממשל נוצרי שקרוב יותר לאינקוויזיציה (white supremacy - עליונות לבנה) מאשר לרחימאיות היהודית של ישו. ברוסיה הפוטינית יש כיום מפלגה קומוניסטית שדוגלת במורשת סטאלין. ברחבי אירופה צצות תנועות שמנהלות קרבות רחוב על החזרת הפאשיזם. בטורקיה מנסה ארדואן להחזיר את מדינתו לתקופה העותמאנית. ובישראל מנסות מפלגות הימין ללכת אלפי שנים לאחור כדי להחזיר עטרה ליושנה.
הטכניקה של כל המפלגות האנטי־דמוקרטיות פשוטה, יעילה ועובדת בשלושה שלבים: ראשית, הן מזהות, דוחפות ויוצרות נסיבות שהופכות את קהל היעד שלהן לפגיע ותוקפני. פגיע בגלל חרדות קיומיות ביטחוניות או כלכליות, ותוקפני בגלל שנאת האחר; שנית, הן מתכתבות עם האוכלוסייה הזו באמצעות מסרים שעונים על אותן חרדות ושנאות; ושלישית, הן מכריזות על עצמן כמפלגות העם, כלומר הן הרוב, הן המרכז. וכשהן על הסוס, הדרך פתוחה להשתלטות על תקציבי המדינה ועל חקיקת החוקים שיגנו עליהן מפני הדמוקרטיה, שיש בה פוטנציאל של החלפתן במפלגות אחרות.
האמצעי להשגת שלוש המטרות הוא היכולת להתכתב ישירות עם אותם מנופים סמויים אצל האנשים הבודדים שהופכים במחי "כפיים"(!) לציבור מוסת.
משתמשים קלאסיים בשיטות ובמנופים האלה הם טיפוסים כמו טראמפ ונתניהו. בנוסף, אין להם בעיה לשקר. הם יודעים שהקהל יודע שהם משקרים, ועדיין הם עושים זאת במצח נחושה. ומעל המקפצה. ושהעילית השמאלנית האנינה תקפוץ להם.
לא מדובר בחוכמולוגיה של משחק מילים אלא בהברקה אינסטינקטיבית של כריזמטורים וגאוני מגע עם קהל. הסוד של יכולתם לשקר טמון בכך שכולנו שקרנים. קטנים, גדולים, משהו באמצע. וכולנו היינו רוצים לעשות זאת מעל המקפצה ושיקפצו לנו. בדיוק כמוהם. בכלל, צפצוף על כולם הוא שאיפה בלתי מושגת של כולנו. והנה באים טראמפ, נתניהו, והאפיגונים בנט ולפיד, ומגלמים באישיותם ובהתנהלותם הפומבית את השאיפה הנסתרת של רובנו. והרוב כידוע הוא המרכז, וכולם רוצים להיות בו. בינגו.
זהו אינסטינקט טורף־העל של הנשמות האבודות ב"מרכז". אני רוצה להניח שלא טראמפ, לא ביבי או בנט ולא לפיד מודעים לעצמם עד כדי כך שיתכננו את גישתם בזדון קר. אולי ליברמן. וזה מה שיפה בפוליטיקת האבסורד של המרכז. מוסוליני, סטאלין, טראמפ, ארדואן – כולם טיפוסים משולי ההישג הגדול של האנושות, הדמוקרטיה, וכולם אנשי ה"מרכז", ראו אנשי מרכז הרב.
מפלגות הימין הבטוחות בעצמן מכריזות על עצמן במפורש שהן ימין. המסר הוא "הימין הוא הרוב", והרוב הוא המרכז. יש להן אפילו "ימין קיצוני" שהן מסתייגות ממנו כדי להיות ב"מרכז". מפלגות שאינן בטוחות בעצמן, כמו המחנ"צ ויש עתיד, הולכות על ציבור שהימין העירום והברוטאלי מרתיע אותו, אבל גם הציבור הזה נגוע בסימפטומים שעושים אותו טרף פגיע למי שיודע לנגן על פחדיו.
לפיד מצליח יותר, הרצוג פחות. בכל זאת, קצת קשה לחקות אחד לאחד תחמנים אותנטיים כמו נתניהו, ליברמן ודרעי. אצל לפיד הזיוף מביך, אצל הרצוג פחות. האותנטיות ה"מסורתית" שלו אמינה יותר (תשאלו את החרדים) ושניהם נאבקים על קולות המרכז שנחטף לטובת אטילה ההוני והחברים. וכולם רצים אחרי המרכז כי שם המאגר הגדול של קולות נזילים שרוצה להיבדל מן השמאל הקיצוני והימין הקיצוני.
העילית תנצח
המרכז עצמו הוא התופעה המרתקת ביותר ברמת פסיכולוגיית העדר של החברה הישראלית. והכל בגלל רגשי אשמה. אי אפשר להתעלם מילדים הרוגים מוטלים בכבישים או מתמונות חיילים חובשי קסדות מול נשים, זקנים וטף. מראות הסבל במחנות הפליטים מוזרקים בכוח לתודעה הסרבנית של חברה שבעה ונהנתנית ונעלמים במחשכי התת־מודע. מכאן ואילך האדם הסביר, הנורמטיבי, זקוק למנגנון הגנה שיגן עליו מפני רגשי אשם שאמורים לחנוק את גרונו למראה או למשמע חדשות.
הדרך היעילה ביותר היא אחרי רבים להטות וצרת רבים חצי נחמה, ושאר נתיבי מילוט לחיק החמים של הרוב. "הם רוצים לכבוש את חיפה ועכו ולהרוג אותנו" עוזר לרכך את התחושה הקשה. הקם להורגך השכם להורגו הוא מסר לצורכי ויכוח עם יפה נפש תורן, אבל בסופה של מהדורת החדשות האדם נשאר עם עצמו ועם מצפונו. ואין באמת שום חור נידח דיו כדי להימלט מן האחריות הקולקטיבית על מאסר של ילדה בת 12 (וחודשיים!) משום שעברה בחודשיים את גיל האחריות הפלילית.
כדי להימלט, לפחות לכאורה, מן הצורך להתמודד מול המציאות הזאת, הומצא העניין הזה ששמו "המרכז" שתחת קורת גגו מסתופף רוב העם. הרי הרוב אינו טועה, ולהיות עם כולם זו תחושה של עוצמה. וביחד הגדול הזה כולם איתי, ואני עם כולם. אשמים במשהו? אשמת כולם חצי זיכוי.
המגזר היחיד שעומד מול תופעת המרכז הנסחף הוא העילית השמאלנית. אותה שכבה דקה, החלוץ הצועד לפני מחנה המרכז ונרמס בדרך כלל על ידי מנופפי הדגלים הצועדים בראשו. הנחמה היא שבסופו של יום העילית תנצח. היא תמיד מנצחת, משום שהיא מחוברת לעילית העולמית, וערכי ההומניזם הליברלי והדמוקרטי תמיד מנצחים. לא מיד. לא במכה אחת. כמו שברור שהעולם של היום איננו העולם שלפני 50 שנה ובטח לא זה שלפני 500 שנה. 2,000 שנה? רק המתנחלים חיים שם.
זו העילית שעושה את ההתאמות בכל חברה ובכל תקופה לערכים האנושיים העכשוויים. מדי פעם יש איזו גיחה אימתנית נוסח הנאציזם או עווית פרא של העולם השלישי, אך ככלל הערכים ההומניים נעים בכיוון הנכון. אם יש בצורת באפריקה, יש רכבת אווירית שטסה לשם. האחות תרזה לא מנהלת העולם ויש גבול לנדיבות כמו אירועי פליטי סוריה האחרונים, אבל ממתי סבל אנושי של "אחר" בקצה העולם הזיז למישהו בקצה האחר אם לא בימינו אנו? שלא לדבר על כך שעמים לא כובשים עמים אחרים, למעט מדינת ישראל שהיא המדינה הקולוניאלית האחרונה.
חרף גלי האלימות הבינלאומיים, במוקדם או במאוחר העילית הדמוקרטית־חילונית־ליברלית, תמיד מנצחת. קוראים לזה קדמה. האימפריאליזם מת, וגם הדת, למעט במאפליה של החברה האנושית, הולכת ונפרדת מן המדינה. עדיין לא בישראל, איראן, סעודיה ושות', אבל גם לשם תגיע הקדמה, עם מהפכה או בלעדיה. אכן האימפריאליזם של הכסף הגדול ועריצות הצריכה הם לא בדיוק האידיאל החברתי והאישי, אבל לעומת ג'ינגיס חאן וצאצאיו זהו כסף קטן וצרות של עשירים.