נשות חיי: אני רוצה לעשות מחווה מרגשת לנשים שליוו את חיי עד כה

לרגל יום, סליחה, שבוע האישה, אני רוצה לעשות מחווה מרגשת לנשים שליוו את חיי עד כה. גננות, מורות, מסז'יסטיות, משקיות ת"ש, מנהלות צימרים, עוזרות בית, בכירות במערכת הבנקאות, נשות ראשי ממשלה, שרות בממשלה, אילנה דיין, ולומר לכולכן - שיחקתן אותה. אתן באמת מגדר מוצלח ביותר, ואין ספק, הגעתן להישגים מרשימים. אתן כבר מצביעות, ומרוויחות כמעט כמו גברים, ורשאיות לעבוד ברוב העבודות, חוץ מנשיא מדינה, רמטכ"ל וכנראה שגם תפקיד ראש הממשלה חסום, אחרי... טוב, לא נזכיר לכן את הסיפור ההוא, ביום חגכן.
 

אז מה משותף לכל הנשים המשמעותיות שהכרתי? שיש להן נפש מכילה וטיפולית, רובן אינטליגנטיות יותר מגברים, שתמיד ידעו טוב ממני מה נכון לעשות באותה תקופה. יותר ממה שזה אומר עליהן, זה מעיד עלי. תמיד הייתי זקוק לכן, על אף שלפעמים נטשתן, ומשום שלפעמים נשארתן.
 

האישה הראשונה שזכורה לי הייתה המיילדת מבית חולים השרון בפתח תקווה, שמיד אחרי שראתה אותי, הורידה לי שתי כאפות כדי שאתחיל לבכות. אבל אני לא מאמין שזה הותיר בי משקעים. זה המשיך עם אמא שלי, שיותר משהשפיעה עלי בחייה, היא השפיעה על חיי, במותה המוקדם. חוסר היכולת שלי לעכל את המוות שלה, אז, מקשה עלי לעכל את החיים שלי היום. 
 

בפגישה השבועית עם הפסיכולוגית (אישה), היא פוטרת כל התנהגות משונה שלי בנפקדותה של אמי. אני הולך לעשות כושר בשעה קבועה, כי יש לי חרדה משינויים. אני מדווח לאנשים מה אני אוכל ואיפה אני נמצא, כי אין לי אמא לדווח לה. ואיך שאני רואה מיילדת אני קודם כל בוכה, כדי שלא תכה אותי. אז יכול להיות שזה כן הותיר משקעים.  
 

האישה המשמעותית הבאה היא אשתי וחברתי לחיים, מרינה. היא הכירה אותי בצבא, כבחור חביב, פקיד שלישות, סטרייט, חנון, שאומנם הולך ומאבד שיער בקצב מדאיג, אך מסוגל לשעשע פה ושם. מאוחר יותר, יסתבר לה, ולי, שמדובר בגבר מבולבל שעובר שינויים מרחיקי לכת. במקום לצרוח כמו משוגעת, מי הזיז את הגבר שלי, היא הפכה את הבלתי אפשרי בזוגיות ארוכת השנים, לאפשרי. דווקא בזמני משבר למדנו אחד על השני הכי הרבה. דברי האהבה הכי יפים שאמרתי לה, היו כשנפרדנו. 
 

תמיד אהבתי נשים חזקות ואינטליגנטיות. יש בי משיכה לדנה ספקטור ולעירית לינור, למשל. את מרב מיכאלי הערצתי בילדותי. כמנהלת תוכניות, היא זו שהימרה עלי, ונתנה לי לשדר תוכנית יומית ברדיו. יותר מאוחר היא הפכה לתוכנית הבוקר שאותה אני משדר עד היום. אף על פי שהיא דיברה אלי בלשון נקבה, זה לא הותיר בי משקעים כלשהם.   
 

כאן אני חייבת לציין שתי נשים נוספות שהשפיעו עלי, והן מגי וויליאמס וג'ודי לוקאס מתוכנית המערכונים "הממלכה הקטנה". צמד זקנות חביבות שאוהבות את תחום הקולינריה ומבינות בו. בכל מערכון מגי נראתה אוכלת משהו, אך כשנודע לה שהוא הוכן על ידי אדם שאינו לבן והטרוסקסואל, היא הקיאה על הסובבים אותה. הן אלה שגם נתנו לי השראה לגלם דמויות נשיות. אבל יותר מלגלם, אני אוהב לכתוב נשים. כי נשים לא רק מדברות הן מסוגלות לפטפט. 
 

גבר לא אומר לגבר אחר, פטפטתי היום איזה שעה עם חבר בטלפון. נשים מעצימות אחת את השנייה, כי הן קהילה. כשהן נפגשות הן יכולות להיות מיד חברות שהולכות ביחד לשירותים. עולם מושלם בעיני הוא עולם שינוהל בעיקר על ידי נשים, ויהיה בו רק שבוע אחד בשנה, שהוא שבוע הגבר. סליחה, יום הגבר.

בעקבות הידרדרות הדמוקרטיה בטורקיה, לאחר ההשתלטות הממשלה על העיתון "זמאן", יש חשש אמיתי:

1. שארדואן ימנה את עצמו גם לשר התקשורת.

2. שתופעל רגולציה לקיצור מהדורות החדשות.

3. שייתנו למגישים אוהדי הממשל להגיש תוכניות ברדיו הציבורי.

4. שהעיתון ייפתח מחדש כשופר של המנהיג וייקרא "זמאן היום".

5. שבקיצור, טורקיה תהפוך להיות קוריאה הצפונית.